עתפ"ב 1253-09-21

תקציר

פסק הדין עוסק ביחסי הגומלין המורכבים בין שני הסדרים נורמטיביים הנוגעים להטלת קנסות בגין עבירות תכנון ובנייה לפי הדין הישראלי. הוא בוחן את היחס בין חוק העבירות המינהליות, הקובע קנסות קבועים בעבירות מינהליות, לבין תיקון 113 לחוק העונשין, הקובע מסגרת שיקול דעת שיפוטית מובנית לכל התיקים הפליליים, לרבות חריגות אפשריות בהתאם לנסיבות כל מקרה. בית המשפט מציין כי בעוד שחוק העבירות המנהליות קובע קנסות מינימום ספציפיים, תיקון 113 שם דגש על ענישה מידתית ופרטנית. בית המשפט מתמודד עם יישוב מסגרות אלה, תוך דיון בכללים פרשניים שונים, לרבות הרמוניה חקיקתית וההנחה כי חוקים מאוחרים יותר עשויים לגבור על חוקים קודמים אם אינם מתיישבים ביניהם. עם זאת, בית המשפט מוצא כי אין זה ראוי להעדיף מסגרת אחת על פני האחרת מבלי לנסות פיוס. מוצע כי קנסות המינימום המוצעים בחוק העבירות המינהליות עשויים לשמש כגבול התחתון בתוך מתחם הענישה הרחב יותר שהוגדר בתיקון 113, אך מאפשר מקום לחריגה על בסיס נסיבות ספציפיות, כגון מצוקה כלכלית או בעיות בריאותיות. בסופו של דבר, בית המשפט מחליט כי יש להתחשב בשתי המסגרות בקביעת הקנסות וכי עונשים נוספים, אם יוטלו, עשויים להתאים את הענישה הכוללת לשמירה על הוגנות. במקרה זה, בית המשפט מוצא כי שגה בית משפט השלום בכך שהחיל רק את חוק העבירות המנהליות מבלי לשקול את תיקון 113, ובכך ביטל את העונש והחזיר את התיק לבחינה מחודשת בהתאם לגישה המשולבת שהותוותה. ההחלטה מדגישה את הצורך בבהירות חקיקתית כדי למנוע מורכבות ועומס פוטנציאלי על מערכת המשפט.