ת"א 38246-11-13

תקציר

בית המשפט בחן שתי גרסאות לסכסוך מקרקעין שאין להן מכנה משותף. התובע טען כי הקרקע המדוברת נרכשה על ידי סבו וסבתו בשנת 1876 ועברה מדור לדור עד שהגיעה אליו. בינתיים טענו הנתבעים כי הקרקע עברה בירושה לשני אחים ולאחר מכן עברה ליורשיהם. ההבדל העיקרי היה זהות האחים, כאשר התובע התעקש כי הם חנא ואיבראהים, והנתבעים טענו כי הם איברהים ועטאללה. לאחר בחינת חומר הראיות, העדיף בית המשפט את גרסת התובע. נמצא כי התובע תמך את טענתו במסמכים בני זמנו, בעוד הנתבעים לא הביאו כל ראיה מעבר לעדות בעל פה מקרוב משפחה צ'יליאני מבוגר. גם גרסת הנאשמים הייתה רצופה סתירות וסתירות וחוסר עקביות. יתר על כן, בית המשפט קבע כי הקרקע כפופה לדיני נכסי נפקדים, כלומר היא מוקנית לאפוטרופוס לנכסי נפקדים משנת 1967 ואילך. עם זאת, היא יישמה את העקרונות שנקבעו בפרשת דאוד ח'טאב חוסיין, שקבעו כי תושבי יהודה ושומרון שבבעלותם נכסים במזרח ירושלים צריכים בדרך כלל להיות פטורים מדיני נכסי נפקדים. מאחר שלא נעשתה כל פעולה בעבר בנוגע למקרקעין ספציפיים אלה, קבע בית המשפט כי על האפוטרופוס והרשויות הרלוונטיות להחליט אם להפעיל את סמכויותיהם לפי חוק נכסי נפקדים בתוך שישה חודשים. אלמלא עשו כן, היה התובע רשום כבעל הקרקע. כמו כן הורתה השופטת לנתבעים לשלם לתובע הוצאות בסך 75,000 ₪, תוך הכרה במאמצים ובהוצאות הניכרים שנגרמו לתובע ולעורכי דינו.