בג"צ 1635/90

תקציר

בפסק דין משפטי מורכב זה ניווט בית המשפט בנבכי הסכם פוליטי בין סיעות, בעיקר בכל הנוגע לחוקיותו ולמידה שבה הסכמים כאלה צריכים להיות כפופים לאמות מידה משפטיות. הוויכוח נסב סביב השאלה האם להסכם הפוליטי יש תוקף משפטי מחייב והאם הוא כפוף לדיני חוזה ציבורי או פרטי. בית המשפט קבע כי הסכמים כאלה כפופים למשפט הציבורי, מה שהופך אותם לשפיטים, אם כי עם מגבלות מסוימות. נותחו סוגיות של שיקול דעת סטטוטורי, סעיפי בוררות, הטבות כספיות ושריון מושבים לבחירות עתידיות לכנסת. תוקפו של ההסכם אושר בחלקו, כאשר בית המשפט הכריז על בטלותו של סעיף הנוגע לוויתור על תביעות כספיות בשל היותו נוגד את תקנת הציבור. בית המשפט הדגיש את הצורך שהסכמים פוליטיים יהיו כנים והוגנים, וידחה התערבות עודפת כדי למנוע פוליטיזציה של תהליכים משפטיים. בהדגישו את האיזון בין פיקוח משפטי לבין אוטונומיה פוליטית, קבע בית המשפט כי אין להגביל הסכמים באמצעות שיקול דעת סטטוטורי, אלא אם תקנת הציבור מחייבת זאת. פסק הדין המליץ גם על התקשרות מוקדמת עם היועץ המשפטי לממשלה במקרים דומים בעתיד, למען הפרקטיות וכדי למנוע עומס יתר על בתי המשפט. בסופו של דבר, כל אחד מהשופטים הציג דעות שונות לגבי הפילוסופיה המשפטית ויישומו של המשפט הציבורי, אך הם הגיעו להסכמה על היבטים מרכזיים של העתירה, המשקפים גישה רבת ניואנסים ליסודות המשפטיים ולהשלכות החברתיות של הסכמים פוליטיים.