תלה"מ 22475-03-18

תקציר

פסק דין זה משרטט סכסוך משפטי ארוך בין בני זוג גרושים, בכל הנוגע להסדרי ממון וחלוקת רכוש. התובע, שהיה עובד בנק, רכש דירה על שמו בלבד, ואילו הנתבע המשיך להתגורר בדירת המגורים שחלקו קודם לכן. התובע טען כי הנתבע סיכל ניסיונות לחלק את הנכס וביקש דמי שכירות הולמים עבור חלקו של הנתבע בשתי הדירות. עם זאת, הנתבע טען כי התובע מנע ביצוע הסדר רכוש במשך שנים רבות וסירב לחשוף את מלוא היקף נכסיהם המשותפים. פסק הדין מפרט שני הסכמים שנערכו בין הצדדים, הסכם משנת 2008 בו הסכים התובע לוותר על מחצית מזכויותיו בדירת המגורים בתמורה להסכמת הנתבע לרכוש את הדירה ברחוב ס', והסכם גישור משנת 2013 שמטרתו לפתור את כל המחלוקות הכספיות, לרבות חלוקת דירה נוספת. בית המשפט קבע כי טענות התובע אינן עולות בקנה אחד עם הסכמים אלה, והתנהלותו בהשמטת הסכמים אלה מתביעתו הראשונית הייתה בלתי אמינה וחסרת תום לב. בית המשפט קבע כי על הנתבע להפוך לבעלים היחיד של דירת המגורים וכי התובע כבר קיבל את חלקו המגיע לו מהקופות המשותפות. זאת ועוד, הנתבעת לא חויבה לשלם לתובע דמי שימוש כלשהם, שכן ההסכמים הוכיחו כי הצדדים הגיעו להסדרים כספיים בנוגע לדירות. באשר לחלוקת הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות, הורה בית המשפט כי חלקו של הנתבע ישולם לה עם הסתלקות התובע מזכויותיו, ולא בסכום חד פעמי כפי שביקש התובע ללא כל הצדקה. כמו כן חויב התובע לשאת בהוצאות המשפט של הנתבע ובשכר טרחת עורך דין, בסך 45,000 ₪. השופט קבע כי ניתן לפרסם את פסק הדין תוך השמטת פרטים מזהים ובשינויים מסוימים.