ע"א 481/89

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בשתי תאונות שנגרמו למערער בעת עבודתו בנמל אשדוד בשנת 1981, ולפיצויים שקיבל (או לא קיבל) בעקבותיהן. התאונה הראשונה כללה פגיעה בידו הימנית של המערער, שהצריכה אשפוז של שלושה ימים וכתוצאה מכך נקבעה נכות לצמיתות בשיעור של 10%. בתאונה השנייה, הקשה יותר, נפצע רגלו השמאלית וכתוצאה מכך נגרם לו שבר בקרסול ונכות קבועה של 20%. המשיבים הכירו בתאונות אלה ובאחריותם להן. בעקבות התאונות חזר המערער לעבוד בתפקידים שונים, אך בסופו של דבר שובץ במחלקה גרפית כאאוטסיידר, בשל מוגבלותו. המערער טען כי היה עליו לקבל פיצוי בגין אובדן השתכרות וכושר השתכרות, כמו גם כאב וסבל, בעקבות התאונות. עם זאת, השופטים קבעו כי מאחר שהמערער קיבל את מלוא שכרו במהלך היעדרותו מהעבודה עקב שתי התאונות, לא נגרם לו הפסד שכר. בית המשפט הורה למשיבים 1 עד 3 לפצות את המערער רק בגין כאב וסבל הקשורים לתאונה הראשונה, ואילו המשיב 4 חויב לעשות כן בגין התאונה השנייה. עוד קבעו השופטים כי המערער לא הביא ראיות מספיקות לאובדן עתידי בנוגע לימי המחלה שלו, וכי סיכוייו להתקדם בקריירה אינם ברורים. לפיכך פסק לו בית המשפט סכום גלובלי של 50,000 ₪ בגין אובדן השתכרות וכושר השתכרות, ו-10,000 ₪ בגין כאב וסבל בגין התאונה השנייה. סכום זה קוזז מהתשלומים שקיבל המערער מהמוסד לביטוח לאומי, כלומר לא היה חייב לו כל פיצוי נוסף. בנוסף, הסכימו השופטים כי המערער לא הוכיח די הצורך כי קצבתו תופחת עקב התאונות, וכי קביעת הנכות התפקודית הושארה כראוי לוועדות הרפואיות. הם הגיעו למסקנה כי אין עילה להתערב בהחלטותיו של בית משפט קמא בעניין הפיצויים ולכן דחו את הערעור. כן חויב המערער לשלם לכל אחד מהמשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 6,000 ₪. השופט גולדברג ציין כי בעוד שהסכום הגלובלי נוטה לצד הנמוך, הוא ראוי בהתחשב באי הוודאות של הפסדים עתידיים. הנשיא שמגר והשופט מלץ הסכימו עם פסק דין זה.