ע"ז 4945-11-17

תקציר

בית המשפט בחן שתי סוגיות עיקריות הקשורות זו בזו. הראשונה נגעה לתוקפה של צוואה שהותיר אחריו המנוח, שחתימתו על הצוואה הייתה שנויה במחלוקת על ידי הנתבעים, שטענו כי היא מזויפת. הסוגיה השנייה נגעה למעמדו של המנוח במשק, אשר על פי הצוואה היה מוריש לתובעים. הנתבעים טענו כי מאחר והחתימה על הצוואה זויפה, הצוואה אינה תקפה, ולכן ההחלטה על העברת המשק מיותרת. עוד טענו כי התאריך הנקוב בצוואה "ניטע" כדי לתת לה לגיטימציה. התובעים, לעומת זאת, הציגו שני עדים שאישרו את אמיתות החתימה ואת תאריך החתימה. בית המשפט מצא את העדים אמינים וקיבל את גרסאתם, מה גם שחוות דעת המומחה על החתימות לא הייתה חד משמעית. לפיכך, טענת הזיוף נדחתה. כמו כן נבחנה הסוגיה השנייה הנוגעת למעמדה של המנוחה כבת יורשת לאמה, הבעלים הקודמים של המשק, או כבת המוכנה ומסוגלת לקיים את המשק. בית המשפט הגיע למסקנה כי המנוחה אכן הייתה הבת היורשת, שכן היא מילאה את כל הדרישות למעמד זה, והייתה הסכמה פנים-משפחתית והכרה חיצונית בתפקידה. לחילופין, בית המשפט מצא גם כי היא הבת המוכנה והמסוגלת לקיים את המשק לפי חוק הירושה. לפיכך הועברו אליה הזכויות בחווה. משכך, מאחר והצוואה נמצאה תקפה, והזכויות במשק הועברו למנוח, פסק בית המשפט גם לטובת התובעים בעניין העברת זכויות אלה כאמור בצוואה. התובעים נדרשו להגיש פסק דין באשר לזהות היורש אליו יועברו הזכויות, ומנהל העיזבון התבקש לרשום את הזכויות בהתאם. הנתבעים חויבו לשלם 40,000 ₪ עבור הוצאות התובעים ושכר טרחת עורך דין.