ע"ב 6590/01

תקציר

המדינה טענה כי התובעים - רופאים מתמחים במכון לרפואה משפטית - הועסקו בחוזים מיוחדים לשנה, וכי המכון לא היה מחויב להעסיקם מעבר לתקופת ההתמחות. אמנם אין עוררין על כך שמדובר בהחלטה מנהלית תקפה, אך עליה להתקבל באופן סביר וללא שיקולים זרים. התובעים התלוננו על ליקויים בבטיחות, בהכשרה ובאתיקה הרפואית במכון, תחילה בתוך המכון עצמו ולאחר מכן כלפי חוץ, שהובילו להידרדרות יחסי העבודה ביניהם ובסופו של דבר לפיטורים, ללא כל סיבה מוצהרת אחרת. המסקנה הבלתי נמנעת היא כי התובעים פוטרו בשל חשיפת שחיתויות – פעולה מוגנת במשפט המנהלי וחובת תום הלב – והחוק הישראלי מגן על עובדים החושפים מעשים בלתי חוקיים או התנהגות בלתי הולמת במקום העבודה. זאת ועוד, טענות התובעים על המכון היו מוצדקות, ונעשו בתום לב בפני הגורמים המתאימים. התובעים פנו לעניין כראוי, תחילה ניסו לפתור את הבעיה באופן פנימי, ולאחר מכן פנו לממונה על המכון – מנכ"ל משרד הבריאות – כאשר בקשותיהם נענו. העסקתם הופסקה שלא כדין ומשיקולים פסולים, בתגובה לתלונותיהם המוצדקות. התובעים ביקשו פיצוי בגין נזקים ממוניים ולא ממוניים שנבעו מהפסקת ההתמחות. עם זאת, קשה לקבוע בוודאות את היקף הנזק הכלכלי שנגרם להם, בשל גורמים משתנים המשפיעים על השכר, וכניסתם המהירה של התובעים למשרות חדשות במגזר הפרטי, שלגביהן לא סיפקו נתוני שכר עדכניים. לפיכך, בקשתם לפיצוי כספי נדחתה. עם זאת, לתביעה מגיע פיצוי בגין נזק לא ממוני, אובדן הזדמנויות קריירה ופגיעה בשמם ובכבודם – בסך 100,000 ₪ לכל תובע, בתוספת שכר טרחת עורך דין וכל הוצאות שנגרמו במהלך המשפט. הדבר מוצדק נוכח השיקולים הבלתי חוקיים והפסולים שעמדו מאחורי פיטורי התובעים, והעובדה שתלונותיהם הוכחו כנכונות.