עת"מ 1462/03

תקציר

העותרת, חברה פרטית המפעילה חניונים בתשלום, הגישה עתירה נגד עיריית תל אביב-יפו והרשות המקומית לתכנון ובנייה, בטענה כי התירו שלא כדין הפעלת חניון ציבורי בתשלום במתחם ברקוביץ. העותרת ביקשה מלכתחילה למנוע את הפעלת החניון וביקשה צווים שונים המורים למשיבים לפעול. עם זאת, במהלך ההליך צמצמה העותרת את בקשותיה לשני סעדים הצהרתיים. הראשון היה שטופס 4, שהונפק על ידי הרשויות והיווה כביכול תעודת אכלוס לחניון, בטל משום שהונפק שלא כדין. השני הוא הצהרה כי המשיבים התירו הפעלה בלתי חוקית של החניון בניגוד לתב"ע. בית המשפט מצא כי העותרת לא הפגינה עניין מהותי בהצהרות המבוקשות, שכן הן לא שירתו כל תכלית מעשית והיו תיאורטיות ואקדמיות באופיין. כוונתו האמיתית של העותר בבקשת הצהרות אלה הייתה לסלול את הדרך לתביעה כספית עתידית נגד הרשויות. בית המשפט הדגיש כי אין להשתמש בעתירות מנהליות כאמצעי להכנה לתביעות אזרחיות וכי סעד הצהרתי אינו מתאים במקרה זה. זאת ועוד, ציין בית המשפט כי העותרת ויתרה על בקשתה למתן צו מניעה וכי איחוד נזקים אינו אינטרס לגיטימי המצדיק סעד הצהרתי. לפיכך, העתירה נדחתה ללא הוצאות, והמזכירות הופנתה לשלוח העתק מפסק הדין לצדדים.