ת"א 49818-09-17

תקציר

התובעת שכרה נכס מהנתבעים. בשל קרבה משפחתית, תנאי החוזה סוכמו בעל פה. התובע טען כי היה לו הסכם בעל פה עם הנתבעים להשכיר את הנכס למשך עשר שנים בתמורה לתשלום חודשי של 1,000 ₪ והשקעתו בשיפוץ הנכס. אלא שהנתבעים הכחישו זאת וטענו כי דמי השכירות עומדים על 2,000 שקל לחודש ואין הסכם לתקופת שכירות של עשר שנים. עוד טען התובע כי הוא זכאי להחזר בגין עלות השיפוצים שביצע במהלך אכלוסו, שהסתכמו בכ-300,000 ₪, וביקש לקבל בחזרה הלוואה בסך 30,000 ₪ שנתן לכאורה לנתבעים. בית המשפט פסק לטובת הנאשמים. בית המשפט קבע כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיו. לא היה הסכם שכירות בכתב, והתובעת לא הצליחה להוכיח את תנאי ההסכם בעל פה, לרבות תקופת השכירות והשיפוצים שיש לבצע. בית המשפט ציין את הימנעותו של התובע מלהציג קבלות או עדים שיתמכו בטענותיו בנוגע לעלויות השיפוץ וההלוואה הנטענת. כמו כן, הציגו הנתבעים הסכמי שכירות שנחתמו בין הצדדים לכל אחת מהשנים 2012-2014, המצביעים על דמי שכירות חודשיים בסך 2,000 ₪, אשר סתרו את טענת התובעת לדמי שכירות חודשיים בסך 1,000 ₪. בית המשפט מצא כי סביר יותר לפרש את התשלום בסך 30,000 ₪ לתובע כהשתתפות הנתבעים בהוצאות השיפוץ, מה גם שהוא בוצע בעת מעבר דייר חדש. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את טענות התובע והורה לו לשלם לנתבעים הוצאות בסך 15,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין. פסק דין זה ניתן בהיעדר כל ראיה התומכת בטענות התובע, ועל כן גרסת הנתבעים לאירועים נתפסה כאמינה יותר.