ע"א 1818/19

תקציר

בית המשפט הגיע להכרעת דין בבקשות שכנגד להשבה ולחילוט כספים שהופקדו על ידי המערערת בהליך. הבקשות נוגעות לשני סכומי כסף נפרדים. הראשון הוא פיקדון בסך 35,000 ₪, שהופקד כבטוחה להבטחת הוצאות המשיבים בערעור, והשני הוא סכום של 40,000 ₪ שהופקד כתנאי לעיכוב ביצוע פסק הדין נשוא הערעור. באשר לפיקדון בסך 35,000 ₪, החליט בית המשפט כי יש להחזירו למערערת. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענת המשיבים כי יש לחלט את הפיקדון כדי לפצותם בגין ההוצאות שנגרמו להם כתוצאה מערעור חסר בסיס, קנטרני ומטריד לכאורה. בית המשפט הסביר כי מקובל במשפט הישראלי שהצד המפסיד יישא בהוצאות הצד השני, אך ההחלטה מי יישא בהוצאות נתונה בסופו של דבר לשיקול דעתו של בית המשפט. במקרה דנן, מאחר שהמערער משך את ערעורו כדי להימנע מחיוב בהוצאות, ובפסק הדין הדוחה את הערעור נקבע כי "אין צו להוצאות", ומאחר שהמשיבים לא עמדו על הוצאותיהם באותה עת, סביר להניח כי שני הצדדים הסכימו לוותר על חיוב הדדי בהוצאות. בהתייחסו להפקדה בסך 40,000 ₪ הסביר בית המשפט כי מדובר בערבות ולא בתשלום בטוחות, ולכן בקשת המשיבים לחילוט נדחתה. לטענת בית המשפט, דרך הפעולה הראויה למשיבים, אם ברצונם לתבוע את הכספים, היא להגיש תביעה חדשה לבית המשפט המוסמך ולהוכיח את גובה הנזק שנגרם להם עקב השיהוי בביצוע כתוצאה מהערעור. בית המשפט הבהיר כי התקופה הרלוונטית לחישוב נזקים אלה תהיה בין מועדי ההחלטות הדוחות את הבקשה לעיכוב ביצוע לבין הערעור עצמו. סכום זה יישאר לעת עתה בקופת בית המשפט. אם לא יגישו המשיבים תביעה בתוך שישה חודשים מדחיית הערעור, יוחזר הכסף למערער. זאת ועוד, ציין בית המשפט את התרשמותו כי המשיבים ניצלו לרעה את ההליך המשפטי בכך שהגישו בקשות חוזרות ונשנות לעיון חוזר בהחלטה לעכב את הביצוע, ולפיכך חויבו המשיבים לשלם למערערת את הוצאותיה שנגרמו במענה לבקשות אלה, בסך 2,000 ₪. סכום זה יוחזר למערערת מהפיקדון בסך 40,000 ₪, בהתאם לסמכות בית המשפט להורות על תיאום הוצאות בין הצדדים.