ת"א 42298-07-16

תקציר

התובע, ניסים זמיר, הגיש תביעה נגד הנתבעים, ראש עיריית בית שאן, דובר העירייה והעירייה עצמה, בגין לשון הרע בעשר הזדמנויות שונות. הפרסום הראשון היה מכתב ששלח ראש העיר בתגובה לתלונה שהגיש זמיר למשרד הפנים, בו כינה אותו "חותם, משועמם ומתוסכל". הפרסומים השני והשלישי היו הודעות פרטיות ופוסט בפייסבוק של הדובר, שכינה את זמיר "מתלונן סדרתי" ופירט תלונה שזמיר הגיש נגדו. הפרסום הרביעי היה שיחת טלפון לכאורה בין ראש העיר לאדם אחר, שבה כינה לכאורה ראש העיר את זמיר "כולרה". הפרסומים החמישי והשישי היו תגובת העירייה לפיה זמיר "אינו ראוי לתשומת לב" וכי הוגשה נגדו תביעת דיבה, שלטענת זמיר שקרית. הפרסום השביעי היה מייל ששלח הדובר לעיתונאי, שלטענת זמיר פגע בשמו הטוב וציין כי כבר הוגשה נגדו תביעה. הפרסום השמיני היה פוסט של ראש העיר בפייסבוק, שזמיר פירש כעוסק בו, אם כי שמו לא הוזכר. הפרסומים התשיעי והעשירי היו תלונה במשטרה שהגיש הדובר נגד זמיר בגין עבירת הסגת גבול, וכתבה חדשותית על כך. בית המשפט בחן את הפרסומים ומצא כי רובם אינם מהווים לשון הרע. הפרסום הראשון לא היה לשון הרע, שכן הוא היה תגובה לתלונה שיזם זמיר עצמו. הפרסומים השני והשלישי בפייסבוק היו חלק מהתכתשות הדדית בין הצדדים ולא התכוונו להשפיל או לבזות את זמיר. הפרסום הרביעי על כולרה לא ניתן היה להוכיח ולא נחשב לשום דבר מעבר לשפה רדודה. הפרסומים החמישי והשישי, שהזכירו את התביעה, לא היו לשון הרע שכן היו תגובות ונפלו תחת הגנות החוק. הפרסום השביעי, מייל לעיתונאי, היה בחלקו לשון הרע, אך בית המשפט מצא כי הוא מוגן כהבעת דעה ופרסום שנועד להגן על אינטרס אישי. הפרסום השמיני בפייסבוק לא הוכיח כי הדברים כוונו כלפי זמיר, ובית המשפט פירש זאת כהבעת דעה המוגנת בחוק. הפרסומים התשיעי והעשירי, התלונה במשטרה והכתבה החדשותית, לא היו שנויים במחלוקת בהיותם לשון הרע, אך בית המשפט מצא כי הם נעשו בתום לב ועל בסיס חשד סביר, ולכן מהווים פרסום אמת ומוגנים על פי החוק. יתר על כן, ראש העיר טען לחסינות לפי פקודת הנזיקין, אך בית המשפט מצא כי הנתבעים לא פעלו בהתאם לתקנות הנדרשות ודחה טענה זו. בנוסף, ציין בית המשפט כי הפרסומים לא נעשו בכוונת זדון. לפיכך, החליטה השופטת לדחות את התביעה והורתה לתובע לשאת בהוצאות הנתבעים, לרבות שכר טרחת עורכי דין.