ת"א 23264/05

תקציר

התובעת, שנפצעה כשהחליקה ונפלה על מדרון עגלה שחיבר בין המדרכה לכביש, תבעה את הרשות המקומית האחראית על המדרכה (העירייה), ושתי חברות ביטוח – האחת מבטחת העירייה והשנייה מבטחת הרכב שלה – בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה. התובעת טענה כי מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, או לחילופין, כי העירייה אחראית לפציעתה לפי פקודת הנזיקין מאחר ומצב השיפוע נעדר בטיחות סבירה. הנתבעים טענו כי רכבה של התובעת חנה שלא כדין, וכי נזקיה לא נגרמו כתוצאה מהשימוש ברכב או מרשלנות העירייה. בית המשפט בחן את האירוע, ומצא כי רכבה של התובעת חנה שלא כדין, אך אין קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין פגיעתה. עוד נמצא כי העירייה לא התרשלה שכן מצב השיפוע לא היווה סכנה משמעותית. לפיכך, הטענה כי התאונה הייתה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק נכשלה. באשר לחבות העירייה, קבע בית המשפט כי על אף שחלה עליה חובת זהירות כללית לבטיחות הולכי הרגל, אשמתו התורמת של התובעת עולה על כל רשלנות פוטנציאלית מצד העירייה. כמו כן, העירייה לא הפרה את חובתה החקוקה על פי פקודת העיריות, שכן מצבו של השיפוע לא היה מסוכן דיו כדי להוות הפרה, ולא הוצגו ראיות לכך שהעירייה הייתה מודעת לתנאי. בהתייחס לפיצויים, קבע בית המשפט כי התובע סובל משבר בירך ונזקק לניתוח, ונותר לו 15% נכות רפואית ו-10% נכות בשל צלקת מכוערת. בית המשפט פסק לה סך של 420,000 ₪, אשר קוזזו מפיצויי המוסד לביטוח לאומי, והורה לתובעת לשלם לכל נתבע 10,000 ₪ הוצאות משפט. משכך, דחה בית המשפט את התביעה כנגד כל הנתבעים.