רע"פ 3034/14

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של תיק משפטי מורכב הכולל מספר עבירות תנועה. המבקש, שהיה הנאשם בערכאות הנמוכות, הואשם במספר עבירות, בהן נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא ביטוח, סטייה מנתיב נסיעה, גרימת נזק, נהיגה רשלנית, נהיגה בשכרות, יציאה מזירת תאונה, אי מסירת פרטים ואי הגשת סיוע. האירועים המדוברים התרחשו כאשר המבקש, שללא ספק היה בעל הרכב המדובר, נהג לכאורה בגילופין, התנגש ברכב אחר ונמלט מהמקום. הטענה המרכזית שהועלתה על ידי סנגורו של המבקש הייתה כי הוא לא היה נהג הרכב בעת התאונה, ולכן לא ניתן להטיל עליו אחריות למרבית האישומים. עם זאת, בית המשפט חלק על כך, תוך שהוא מצטט מספר ראיות נסיבתיות המצביעות על כך שהמבקש אכן היה הנהג, לרבות הימצאות הטלפון הנייד שלו מתחת למושב הנהג ואי מסירת פרטים על הנהג האחר לכאורה. בתי המשפט התייחסו גם לחזקת הבעלות, כפי שנקבע בסעיף 27ב לפקודת התעבורה, הקובע כי בעל רכב המעורב בעבירת תנועה נחשב כמי שנהג ברכב, אלא אם כן עלה בידו להוכיח אחרת. הערכאות הנמוכות יותר קבעו כי המבקש לא הצליח לסתור חזקה זו. בסופו של דבר הורשע המבקש ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון בפועל, פסילה על תנאי וקנס כספי. המבקש ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, בטענה כי חזקת הבעלות הופעלה באופן בלתי הוגן וכי הוא סיפק ראיות מספיקות למעורבותו של נהג אחר. עם זאת, בית המשפט המחוזי אישר את פסק דינו של הערכאה הנמוכה יותר, והוביל את המבקש להגיש ערעור נוסף. החלטת בית המשפט בבקשה זו למתן רשות ערעור היא שלילית, כלומר פסקי הדין הקודמים עומדים. בית המשפט מנמק זאת בכך שהוא מסביר כי חזקת הבעלות היא אמצעי הכרחי וכי במקרה זה היו ראיות רבות אחרות התומכות במסקנה כי המבקש נהג. באשר לעונש, בית המשפט קובע כי הוא מצוי בטווח המתאים ואינו מצדיק התערבות נוספת. משכך, בקשת רשות הערעור נדחית, ועונשו של המבקש נותר על כנו.