פ"ל 746-01-14

תקציר

הנאשם הואשם בשתי עבירות תנועה: נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא רישיון תקף. האישום השני נוסף בדיעבד והנאשם טען כי הוא אינו הוגן וכי לא הודיעו לו על כך בתוך פרק הזמן הנדרש. השופט הסכים כי יש לבטל את האישום השני משום שהוא יפגע ביכולתו של הנאשם להגן על עצמו, מה גם שהוא מתנהל לצד האישום הראשון, שנתיים לאחר האירוע המדובר. השופט ביסס החלטה זו על סעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע מגבלה של שנה להעמדה לדין בעבירות תעבורה, ועל עקרונות הצדק וההגינות. עוד ציין השופט כי זכויותיו של הנאשם להליך הוגן נפגעו משום ששני האישומים המיוחסים לאותו אירוע נידונו בנפרד. יתר על כן, השופט מצא כי הרשעתו הקודמת של הנאשם באישום הראשון לא סגרה את התיק וכי ייתכן שהנאשם השמיט ראיות הקשורות לעבירה השנייה, מתוך מחשבה שהתיק נסגר. מטעמים אלה החליט השופט כי העמדתו לדין של הנאשם בגין האישום השני תגרום לו עוול. הנאשם הורשע באישום הראשון, נהיגה בזמן פסילה, בה הודה באשמה. לאחר מכן גזר השופט על הנאשם שישה חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי פסילה מנהיגה במצטבר עם פסילות קיימות אחרות, ושבעה חודשי מאסר על תנאי אם יעבור שוב על חוקי התנועה בתוך שלוש שנים. השופט התחשב בעבירות התנועה הקודמות של הנאשם, בחומרת מעשיו, בזמן שהיה במעצר ובנסיבותיו האישיות, לרבות מחלת לב והיותו המפרנס היחיד של משפחתו. לנאשם נמסר על זכותו לערער על הכרעת הדין וגזר הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 45 יום.