ו"ע 49897-11-21

תקציר

הערעור מתייחס לסיווגו של נכס שנמכר על ידי המערערת לצורכי מס שבח. הנכס, הממוקם במרתף בניין מגורים בתל אביב, נרכש על ידי אמו של המערער בשנת 1996 וירשה אותו בשנת 2005. סיווגו של הנכס שנוי במחלוקת, דהיינו האם הוא מהווה "דירת מגורים מזכה" הזכאית לשיעור מס מופחת, או שמא יש להתייחס אליו כאל כל נכס אחר. המערערת טוענת כי יש לסווג את הנכס כדירת מגורים על פי שימושו בפועל והמבחן התכנוני, תוך הדגשה כי הוא משמש למגורים מזה עשרות שנים. בנוסף, טוענת המערערת כי חל חריג למבחן התכנוני, תוך הסתמכות על סיווגם הקודם של הנכס על ידי רשויות המס כדירת מגורים. מנגד, המשיבה טוענת כי הנכס אינו זכאי לשיעור המס המופחת, שכן השימוש בו למגורים לא אושר בהיתר הבנייה הרלוונטי. המשיב חולק אף הוא על תחולת החריג, וטוען כי המערערת הייתה מודעת לכך שהנכס אינו מיועד למגורים. הוועדה, בראשות השופטת ירדנה סרוסי, בחנה בקפידה את הראיות והטיעונים שהוצגו. נקבע כי הנכס אינו מהווה דירת מגורים על פי החוק, שכן ייעודו התכנוני בהיתר הבנייה לא כלל שימוש למגורים. בנוסף, מצאה הוועדה כי היתר הבנייה הנוכחי מצביע על כך שהנכס חסום או אטום, מה שהופך אותו לבלתי שמיש, דבר הסותר את סיווגו כדירת מגורים. לגבי החריג קבעה הוועדה כי הנסיבות אינן מצדיקות את החלתו במקרה זה. המערערת הייתה מודעת, לפחות משנת 2011, לכך שהנכס שונה מדירת מגורים טיפוסית. הוועדה דחתה גם את טענת ההסתמכות של המערערת, וציינה כי שומת מס הרכישה משנת 1996 לא היוותה בסיס סביר להאמין שהנכס הוא דירת מגורים, במיוחד בהתחשב בתחכום של המערערת בענייני מקרקעין. בסופו של דבר, דחתה הוועדה את הערר והורתה למערערת לשאת בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין. ההחלטה התקבלה על סמך דעת הרוב של חברי הוועדה, השופטת ירדנה סרוסי ומר תמיר שדה, ואילו מר יהושע ביליצקי הביע את הסכמתו לתוצאה.