תלה"מ 31648-09-18

תקציר

התובע, המקורב לנתבעים, טען לזכויות קנייניות בדירה שנרכשה על ידי הנתבעים. הדירה נרשמה על שם הנתבעים בלבד, והתובע השתתף בהחזרי המשכנתא, שיפוצים והוצאות אחרות במשך 36 חודשים עד שנפרד מאשתו, שהייתה בתם של הנתבעים. התובע טען כי הנתבעים הבטיחו לו בעל פה זכויות קנייניות בדירה, וכי הוא הסתמך על מצג זה, ולכן ביקש פסק דין הצהרתי שיכיר בזכויותיו. בית המשפט מצא כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להראות כי הדירה נמסרה לו בנאמנות. מהראיות עולה כי התובע לא היה מעורב בתהליך רכישת הדירה ולא נחשב שותף לעסקת המכר. עדותו, כמו גם עדותו של אביו, הכילה סתירות רבות ולא הייתה אמינה. זאת ועוד, גרסת הנאשמים לאירועים נתמכה בעדים נוספים ונמצאה משכנעת. בית המשפט ציין כי הנתבעים צירפו את התובע ואשתו כלווים נוספים בהלוואת המשכנתא להבטחת תשלום שכר הדירה, והוציאו אותם כאשר התובע עזב את הדירה. הדבר הצביע על כך שההפרשות של התובע למשכנתא היו תשלומי שכר דירה, ולא השקעות הוניות לבעלות על הנכס. בנוסף, התובע לא הציג כל הסכם בכתב או ראיה קונקרטית לתמיכה בטענתו לזכויות בדירה, דבר חריג בהתחשב בכך שהצדדים היו אינטליגנטיים ומסוגלים לעגן את האינטרסים שלהם מבחינה משפטית. היעדרו של הסכם כזה, יחד עם הצהרותיו של התובע עצמו, תמכו בעמדת הנתבעים כי התובע היה ערב בלבד ואין לו זכויות קנייניות כלשהן. בית המשפט דחה גם את טענת התובע כי תרומתו לשיפוצים הקנתה לו זכויות בדירה, שכן הוא לא הציג קבלות או ראיות לתשלומים, ועדותו בעניין זה לא הייתה משכנעת. ככלל, התובע לא הוכיח זכויות קנייניות כלשהן בדירה, ועל כן נדחתה בקשתו למתן פסק דין הצהרתי. כתוצאה מכך, התובע גם לא הצליח בבקשתו לפירוק הסכם השיתוף. התובע חויב לשאת בהוצאות המשפט ובשכ"ט הנתבעים, בסך 40,000 ₪.