ע"א 891/95

תקציר

בערעור זה התייחס בית המשפט העליון לסוגיית דמי השימוש הראויים בגין שימוש בקרקע על ידי צד אחד ללא רשות, דבר הפוגע בזכויותיהם של בעלים משותפים. המערער, זידאני, הפך לבעלים משותף של חלקות בנצרת לאחר שבתחילה קיבל חזקה שלא כדין, דבר שיצר סכסוכים עם הבעלים המקוריים, משפחת עאבד והבעלים הבאים, האחים אבו אחמד. למרות שרכש בעלות חלקית, זידאני השתמש בקרקע באופן בלעדי, ובכך מנע גישה של בעלים חוקיים אחרים, דבר שבית המשפט קבע כי הוא עולה כדי הסגת גבול. בית המשפט התייחס לשאלה האם השימוש בזידני היווה הסגת גבול לפני ואחרי שהפך לבעלים משותף, ובסופו של דבר פסק שכן. הערעור הדגיש את ההבחנות המשפטיות בין תביעות המבוססות על נזיקין, שמטרתן לפצות על נזקים, לבין טענות לעשיית עושר ולא במשפט, המבקשות להשיב רווחים שהושגו שלא כדין. בית המשפט מצא את זידאני חייב בדמי שימוש ראויים לכל תקופת החזקתו, הן מכוח עקרון ההתעשרות והן כפיצוי הסגת גבול, תוך שהוא דוחה את הגנותיו לפי סעיף 2 לחוק העושר. בנוסף, בית המשפט הפנה לסעיף 33 לחוק המקרקעין, וקבע כי הוא אינו מציג בסיס משפטי נפרד אלא מחיל את העיקרון של מניעת עשיית עושר ולא במשפט, יישור קו הן בתביעות נזיקין והן בתביעות עשייה. בית המשפט אישר את חישוב דמי השימוש שקבע בית המשפט המחוזי, דחה את הערעור והורה לזידאני לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 30 אלף דולר. פסק הדין הדגיש את חשיבות ההגנה על זכויות הבעלים המשותפים והבטחת השבה בגין שימוש בלתי מורשה בקרקע.