ו"ע 12876-02-15

תקציר

הדיון נסוב סביב הגדרת מס רווחי הון והניכויים המותרים בחישוב חבות המס. בית המשפט מסביר כי מס שבח מוטל על עליית ערך נכסי מקרקעין, שהוא ההפרש בין שווי המכירה לשווי הרכישה, כאשר ניכויים מסוימים מותרים. סעיף הניכוי העיקרי, סעיף 39(1) לחוק מיסוי מקרקעין, מתיר לכל הוצאה שהוציא המוכר להשביח את הנכס כניכוי. בנוסף, סעיף 39(8) מאפשר במפורש ניכוי ארנונה. המערערים במקרה זה טוענים כי יש לראות בתשלומי הארנונה שלהם הוצאות השבחה לפי סעיף 39(1). עם זאת, בית המשפט מבחין בין תשלומי ארנונה לבין תשלומי ארנונה כלליים, ומסביר כי ארנונה כללית היא הוצאה שוטפת ולא הוצאה הונית, ולכן היא אינה נחשבת להוצאה השבחה. יתר על כן, העובדה שהמערערים לא יכלו לנכות הוצאות אלה ברמת מס הכנסה בשל היעדר הכנסה חייבת, אין פירושה שניתן לנכותן במיסוי מקרקעין. בית המשפט מדגיש כי המבחן לקביעת הוצאות השתתפות עצמית הוא קונקרטי וספציפי, ויש לאפשר את ההוצאות ההוניות בניכוי. מאחר שתשלומי הארנונה אינם עומדים בקריטריון זה, הערעורים נדחים. כל מערער אחראי להוצאותיו ולשכר טרחה בסך 5,000 ₪ בגין הוצאות המשיב.