בש"פ 8545/02

תקציר

במקרה טרגי בו רכבו החונה של המערער התגלגל במורד המדרון והביא למותה של בתו התינוקת, בחן בית המשפט העליון את פסילת רישיון הנהיגה של המערער למשך 90 יום. פסילה זו, שהוטלה תחילה על ידי שוטר לפי סעיף 47(ב) לפקודת התעבורה, אושרה על ידי בית המשפט לתעבורה, אשר מצא ראיות לכאורה לאחריותו של המערער לתאונה. בית המשפט קבע כי המשך נהיגתו מהווה סיכון לשלום הציבור. המערער ערער על החלטה זו, וטען כי שגה בית המשפט בכך שהתמקד בתוצאות התאונה ולא בנסיבותיה הייחודיות, שלטענתו אינן מצביעות על סיכון מתמשך לשלום הציבור מנהיגו. בית המשפט העליון הכיר בשני המרכיבים הנדרשים לפסילה: ראיות לכאורה לביצוע עבירה וחשש לסיכון הציבור. היא ציינה כי בעוד שהמערער נהג ברשלנות והביא לתוצאות חמורות, עברו התעבורתי הקודם לא הצביע על היותו נהג מסוכן מטבעו. כך, בשים לב לאופייה הייחודי של התאונה ולצורך של המערער לפרנס את משפחתו, החליט בית המשפט העליון לקצר את תקופת הפסילה, ולהותיר את תקופת המאסר (למעלה משני שלישים מסך 90 הימים) כעונש מספיק. הם הגיעו למסקנה כי שיקולים אלה, יחד עם עברו התעבורתי, מצדיקים את ביטול הפסילה לתקופה שנותרה והדגישו כי התאונה הטרגית נבעה מעידה חד פעמית של זהירות ולא מדפוס של התנהגות פזיזה.