תלה"מ 58830-06-18

תקציר

המחלוקת המרכזית במקרה זה נסובה סביב הסכם ממון שנחתם על ידי בני זוג נשואים לפני שנישואיהם הסתיימו בגירושין. הסכם הממון נגע לבעלות על מספר נכסים, בהם דירת מגורים, עסק של הבעל, משאית ונגרר. האישה טענה כי היא צריכה להיות הבעלים של מחצית הזכויות בדירת המגורים משום שהיא שופצה במהלך הנישואין תוך שימוש במשאבים כספיים משותפים. עם זאת, השופט קבע כי הדירה הייתה בבעלות הבעל בלבד, שכן היא נרכשה לפני הנישואין והוחרגה מהסכם הממון. למרות שהאישה זנחה את תביעתה במהלך המשפט, השופט עדיין בחן את הראיות וטען כי השיפוצים נעשו באמצעות כספים משותפים. לפיכך, האישה הייתה זכאית להחזר השקעותיה, שהסתכמו במחצית מעלויות השיפוץ בתוספת ריבית. באשר לעסקיו של הבעל, קבעה השופטת כי מדובר בנכס בר איזון שאינו מוחרג מהסכם הממון. עם זאת, מאחר שהאישה לא הצליחה לספק ראיות לערכו למרות שניתנו לה הזדמנויות רבות לעשות כן, בית המשפט לא יכול היה לקבוע את חלקה במדויק. עם זאת, השופטת קבעה כי יש לאזן שווה בשווה את הזכויות הסוציאליות שצברו שני הצדדים מראשית נישואיהם ועד למועד הקרע. כמו כן נדונו המשאית והנגרר המוזכרים בהסכם הממון. השופטת הבהירה כי ההסכם מתייחס למשאית ולנגרר הספציפיים שהוזכרו ולמחליפיהם עד לסכום שהתקבל ממכירתם. מאחר שהראיות הראו כי משאית חדשה נרכשה בכספים משותפים, קבע השופט כי יש לכלול מחצית משוויה, בניכוי שווי המשאית הקודמת, ביתרת המשאבים. לבסוף, נקבע כי הבעל החזיק במחצית משווי הרכב המשותף שהיה בבעלות האישה. לאחר מכן פנה השופט להתחייבויות הכספיות של הצדדים. לאחר בחינת חומר הראיות, מצאה השופטת כי סך החובות המשותפים הסתכם בכ-308 אלף שקל, כולל היתרה בחשבון הבנק הפרטי של האישה. מאחר שהאישה אישרה כי היא חייבת לבעלה לשעבר 150 אלף שקל בגין פירעון חובותיהם המשותפים, קבעה השופטת כי עליה להחזיר לו 80 אלף שקל לכיסוי יתרת החוב. השופטת דחתה את בקשות שני הצדדים לכיסוי הוצאותיהם המשפטיות והתירה את פרסום פסק הדין תוך השמטת שמות הצדדים המעורבים.