פ"א 15019-01-15

תקציר

המערער במקרה זה הורשע באי קיום שני צווים שיפוטיים הנוגעים לבנייה בלתי מורשית ושימוש ברכוש. בית משפט קמא גזר עליו שלושה חודשי מאסר בפועל, הפעיל שמונה חודשי מאסר על תנאי מתיק קודם והטיל עליו קנס בסך 25,000 ש"ח או חמישה חודשי מאסר במקום תשלום. המערער ערער על החלטות אלה, בטענה כי המאסר המותנה מהתיק הקודם התיישן ולא היה צריך להפעילו. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי לפי סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, המאסר המותנה תקף וניתן להפעילו. השופט נימק זאת בכך שמאסר על תנאי הוא עונש מותנה התלוי בהרשעה בעבירה אחרת, ולכן לא ניתן לראות בו עונש שביצועו הופסק או לא החל. השופטת הדגישה גם את ההבדלים בין מאסר בפועל למאסר על תנאי, וציינה כי מדובר בעונש נדחה ואסור שיבוצע לעולם. מכאן, שספירת תקופת ההתיישנות על מאסר על תנאי ממועד פסק הדין המקורי תוביל לתוצאות אבסורדיות. בנוסף, ציין השופט כי גישת המחוקק להארכת תקופת ההתיישנות בעבירות חלה גם על מקרה זה, דבר המצביע על כך שהאינטרס הציבורי משרת בכך שאינו מאפשר את תחילת תקופת ההתיישנות בהליך פלילי מתמשך. השופט דחה גם את הערעור על רכיבי המאסר והקנס שבעונש, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ובחומרת העבירות. השופט הגיע למסקנה כי עונשו של בית משפט קמא ראוי ואין להתערב בו, והביא לדחיית הערעור כולו.