ע"פ 5607/02

תקציר

המערער, דודה של המתלוננת הקטינה, הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בביצוע מעשה סדום, הכאה וניסיון לחנוק את אחיינו בשנים 1993 ו-2000 ונידון לעשר שנות מאסר. המערער ערער הן על הרשעתו והן על גזר דינו. עם זאת, בתחילת הליך הערעור משך המערער את ערעורו על האירוע משנת 2000. הנימוק המרכזי בערעור על ההרשעה בנוגע לאירוע משנת 1993 היה כי עדותה של המתלוננת הייתה הראיה היחידה שהוצגה ולא הייתה מפורטת או עקבית דיה באשר לגילה של המתלוננת בעת האירוע. עוד טען המערער כי נכלא בחלק מהתקופה הנקובה בכתב האישום, דבר שניתן היה להוכיח אילו נקבע מועד מפורט יותר. המשיב, לעומת זאת, טען כי הכחשת המערער את הטענות וחיזוק גרסת המתלונן מצדיקים את מסקנותיו של בית משפט קמא. עוד ציינו כי חוסר יכולתו של המתלונן להיזכר בגילו המדויק באותה עת לא היה משמעותי, בהתחשב בהיותו ילד קטן, וכי האיחור בדיווח על האירוע היה שכיח במקרים של פגיעה מינית. ערכאת הערעור הסכימה עם המשיב וסירבה להתערב בקביעות המהימנות של בית משפט קמא, תוך שהיא בוחרת שלא לסטות מהכלל של אי התערבות בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא. באשר לערעור על גזר הדין טען המערער כי יש להתחשב בזמן שחלף בין האירועים וכי שיקום באמצעות טיפול פסיכולוגי יהיה עונש הולם יותר. המשיב הדגיש את חומרת מעשיו של המערער ואת הנזק הנפשי שנגרם למתלוננת, כפי שעולה מדו"ח הקורבן, ועל כן ביקש שלא להקל בעונש. ערכאת הערעור הסכימה עם המשיב וקבעה כי העונש הולם בהתחשב באופיין המכוער של העבירות, ומעשיו של המערער מעידים על חוסר כבוד חמור לבן משפחה מוזנח. לפיכך, הערעור נדחה בשני הסעיפים.