דנ"א 3473/24

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הבקשות להמשך דיון בתיק הנדון. הליך הדיון הנוסף נחשב חריג ושמור בדרך כלל למקרים בהם פסק דין חדש סותר החלטה קודמת של בית המשפט העליון, או כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות, מורכבות או חידוש משמעותיים. הובהר כי פסק דין הכולל תקדים משפטי חדש אינו מצדיק אוטומטית דיון נוסף, במיוחד אם הוא עולה בקנה אחד עם עקרונות משפטיים קיימים ומחזק את ההלכה הקיימת. בפסק הדין הראשוני נקבע האם ניתן לפסוק פיצויי הפקעה כאשר הקרקע מועברת לאפוטרופוס לנכסי נפקדים ולאחר מכן משוחררת ליורשי הבעלים. דעת הרוב של בית המשפט אישרה כי הזכות לתבוע פיצויים כאמור נפלה לאפוטרופוס לאחר ההפקעה, ועם שחרורם קנו המשיבים את הזכות לפיצויים אלה, לרבות תביעות הפקעה לפי סעיף 13(1) לפקודה. בבקשה נטען כי הדבר חורג מפרשנויות קודמות, בעיקר אלה לפי פקודת הקרקעות ודיני נכסי נפקדים, ומצביע על זכות "חדשה" המוענקת בשחרור. עם זאת, ציין בית המשפט, גם אם קיים מתח בין פסק הדין הראשוני לבין פסקי דין קודמים, הוא משקף התפתחות משפטית ולא סתירה המחייבת דיון חוזר. פסק הדין הראשון היה יסודי, בחן הוראות חוק וטיעונים, וקבע כי הזכויות לפיצויי הפקעה באמצעות השחרור נפלו בתוקף למשיבים, ודחה טענות ערעור חדשות כבלתי מספיקות לדיון נוסף. הטיעון בדבר היעדר חובת נאמנות של האפוטרופוס לא עמד בסתירה לפסיקה קודמת. יתר על כן, בית המשפט ציין כי אי תחולתו של סעיף 18 לחוק הפיצויים בפסק הדין הראשון אינה מחייבת דיון חוזר, ופסקי דין קודמים מוסיפים וקובעים כי דיונים משלימים אינם מיועדים לסוגיות חדשות שלא נדונו בפסקי דין ראשוניים. בית המשפט אף הצביע על חריגה אפשרית של האפוטרופוס מהוראות החוק בעת מתן תעודות שחרור, המאשרת את זכויות המשיבים למרות ניסיונות המבקשים לטעון אחרת. בסופו של דבר, שתי הבקשות לדיון נוסף, לרבות התנגדויות לעיכובים, נדחו, ולא חויבו בהוצאות, שכן המשיבים הגישו את תשובותיהם מרצונם החופשי. ההחלטה ניתנה ב-28 באוגוסט 2024 על ידי ממלא מקום הנשיא עוזי פוגלמן.