עת"מ 24/97

תקציר

פסק הדין דן בהפקעת קרקעות לפי חוק התכנון והבניה, ובפרט לגבי מקרקעי העותרים שהופקעו על ידי העירייה לצורכי ציבור ללא תמורה. המחלוקת המרכזית היא האם הקרקע נרכשה באמצעות תכנית או הפקעה, דבר המשפיע על הוראות הדין החלות על השבתה. ראשית, בית המשפט מציין כי סעיף 195 לחוק התכנון והבניה חל על קרקע שנרכשה בתכנית או הופקעה בפיצויים, מה שאין כן כאן. במקום זאת, ההוראה הרלוונטית היא סעיף 196, הנוגע לקרקע שהופקעה. לפי סעיף זה, אם ייעוד הקרקע משתנה ואין בה עוד צורך לצורכי ציבור, יש לוועדה המקומית אפשרות להחזיר את הקרקע לבעליה הקודמים ללא פיצוי או לשלם להם את הפיצוי המתאים. במקרה זה, הקרקע המדוברת אכן הופקעה ולמרות העיכוב בביצוע התכנית לא מצא בית המשפט עילה לבטל את ההפקעה. זאת ועוד, מאחר ששונה ייעוד הקרקע, זכאים העותרים להשבת אדמותיהם. עוד הבהיר בית המשפט כי סעיף 188 לפקודת העיריות, הדורש אישור שרים לעסקאות מקרקעין, אינו ישים במקרה זה של ביטול הפקעה. לבסוף, בית המשפט התייחס לטענה מקדמית בדבר סמכותו ומצא אותה חסרת שחר. אשר על כן, פסק הדין המתוקן לטובת העותרים עומד בעינו, וכל הבקשות הבאות נדחות. בנוסף, חויב משרד הפנים לשלם 10,000 ₪ בתוספת מע"מ לבא כוח העותרים והמשיבים כשכר טרחת עורך דין.