תמ"ש 52701-12-19

תקציר

הורי התובעת והנתבע היו נשואים כ-47 שנים. האב ניהל בעיקר עסקים ואילו האם גידלה את שלושת ילדיהם וניהלה את הבית. עם פטירת האב הורשיטו נכסיו לבן, הנתבע. האם ובנותיה, לרבות התובעת, לא ערערו על צו ירושה זה ואף חתמו על תצהירים בהם ויתרו על זכויותיהן בעיזבון האב. עם זאת, בהמשך טענה התובעת כי אמה לא ויתרה על זכויותיה וכי נכסי האב צריכים להיות כפופים לחוק השיתוף, המניח כי בכוונת בני הזוג לחלוק ברכוש שנצבר במהלך נישואיהם. תחילה קבעה השופטת כי דין מגורי ההורים, שהיא ישראל, חל על יחסי הרכוש ביניהם. לאחר מכן, הם קבעו כי יש די ראיות כדי לתמוך בחזקת השיתוף בין ההורים המנוחים לגבי הנכסים שנצברו במהלך נישואיהם, לרבות בית המשפחה ועסקי האב. השופטת פירטה את נישואיהם הארוכים וההרמוניים של ההורים, את מעורבותה של האם בענייני המשפחה ובניהול חלק מהעסקים, ואת רישום בית המשפחה על שם שני ההורים. עם זאת, השופט גם השתכנע כי האם ויתרה על זכויותיה לתבוע את חלקה ברכוש המשותף במהלך חייה. הם ביססו זאת על בחירתה האקטיבית של האם לוותר על זכויותיה בעיזבון האב בפני בית דין רבני ועל תצהירי הבנות. השופטת טענה כי התנהלותה של האם מלמדת שהיא מעדיפה שבנה יירש את עסקיו של האב וכי השיהוי של התובעת בהגשת תביעתה מחזק עמדה זו. לפיכך, ויתור האם על זכויותיה חל על כל הנכסים הרשומים על שם האב, למעט הנכסים שנותרו על שמה, כגון בית המשפחה וחשבונות הבנק שלה. עוד ציין השופט כי טענת התובעת בדבר תוקפו של צו הירושה הייתה צריכה להיות מופנית לבית המשפט שהוציא אותו ולא הייתה בסמכותו של בית משפט זה. הם הוסיפו כי כתב הוויתור של האם, יחד עם החלטת בית הדין הרבני, מהווים השתק שיפוטי. בסופו של דבר, דחתה השופטת את תביעת התובעת, למעט ההוראה כי על הנתבע להשיב לתובעת שליש מהכספים בחשבון הבנק שהוחזקו על שם האם בעת פטירתה, בצירוף ריבית. השופט גם הורה לסגור את התיק ולשאת בהוצאות המשפט של שני הצדדים. פסק דין זה עשוי להתפרסם לאחר הגהה ושינויים קלים.