ת"א 20986-01-14

תקציר

התיק בבית המשפט סובב סביב שריפה שהתרחשה בדירה ששכרו הנתבעים (הדיירים), אשר גרמה נזק לבניין ולתכולתו. לבעל הבניין הייתה פוליסת ביטוח אצל התובעת, הפניקס, אשר כיסתה את מבנה המבנה ואת אחריות הבעלים כלפי צדדים שלישיים. בינתיים הייתה לשוכרים פוליסת ביטוח משלהם אצל הנתבעת, שומרה, שביטחה את תכולת הדירה ואת אחריותם כלפי צדדים שלישיים. הפניקס טענה כי זכותה לתבוע שיפוי מהשוכרים, שכן הם אחראים לשריפה, אך השוכרים טענו כי הם מבוטחים גם על ידי הפניקס ולכן הפניקס אינה יכולה לתבוע מהם שיפוי. השופטת פתחה והתייחסה למחלוקות בין פרשנויות החוק לבין פוליסות הביטוח הכרוכות בכך. הם קבעו כי הפניקס, כעורכת המדיניות, הייתה צריכה לתמוך את טענותיה בתצהירים וכי היעדר פסיקה קודמת בנוגע לשוכרים שאינם עסקים אינו מרמז כי תביעתה של הפניקס לשיפוי מהשוכרים תקפה. פסקי דין קודמים בעניין זה הצביעו על פרשנויות שונות, אך השופט הסתמך על פסק דין של בית המשפט העליון (פרשת נרות ירושלים) שקבע כי אין לשלול מכל וכל את זכות השיפוי של המבטחת כלפי שוכר של משכיר מבוטח. לאחר מכן בחן השופט את היחסים החוזיים בין הצדדים. הם מצאו כי הסכם השכירות אינו שולל את תביעתה של הפניקס לשיפוי וכי שומרה, מבטחת השוכרים, אינה יכולה להיות פטורה מאחריות. עוד נקבע כי השוכרים נופלים תחת הגדרת מבוטחים בפוליסת הפניקס. השופטת פירשה את לשון הפוליסה, לפיה הפניקס תשפה את המבוטח (בעל הבניין) ואת הדייר המבוטח, כך שהדיירים אכן מבוטחים על ידי הפניקס. לפיכך, להפניקס לא הייתה זכות לתבוע פיצויים מהדיירים, והתביעה נדחתה. לפיכך חויבה הפניקס לשאת בהוצאות השוכרים (7,500 ש"ח) והשומר/הנתבע 3 (3,500 ש"ח), בצירוף ריבית והצמדה אם לא תשולם בתוך 30 יום. השופטת סיימה את דבריה בדחותה והדגישה כי גם לפיניקס לא הייתה עילת תביעה נגד שומרה.