ע"פ 993/00

תקציר

הכרעת הדין עניינה במערער שהורשע בחטיפה, בשני סעיפים של אונס בנסיבות מחמירות ובשני סעיפים של מעשה סדום בנסיבות של אונס. ההרשעה נשענה במידה רבה על מהימנות עדותה של המתלוננת, שנמצאה אמינה על ידי בית המשפט המחוזי ואוששה בראיות חיצוניות. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שימת דגש על עקרונות מרכזיים להערכת מהימנות עדים המפורטים בפקודת הראיות. בית המשפט הסביר כי יש למדוד אמינות באמצעות התנהגות העדים, נסיבות המקרה, אותות האמת במהלך המשפט וניסיון החיים. התרשמות ישירה מבית המשפט אינה קובעת האמינות היחידה. טענות המערער לערעור, לרבות טענות בדבר סתירות בעדותה של המתלוננת והשפעה בלתי ראויה של בית המשפט על תהילת המתלוננת, לא נמצאו מספיקות כדי לערער את ממצאי המהימנות של בית המשפט המחוזי. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שחוסר העקביות בעדותה של המתלוננת הוא מינורי ואופייני למקרי עבירות מין טראומטיות. התנהגותה המיידית של המתלוננת לאחר התקיפה וראיות DNA תמכו בגרסתה, תוך שלילת טענות המערער. בקשתו של המערער לחקור מחדש את המתלונן ואת המומחה לזיהוי פלילי נדחתה, שכן די היה בחקירות נגדיות קפדניות קודמות. העונש של 16 שנות מאסר עם תנאים נוספים, אף שהוא חמור, נחשב תואם את אמות המידה החוקיות לעבירות מסוג זה. בסך הכל, הערעור נדחה, ואישר את הרשעתו של הערכאה הנמוכה יותר ואת גזר הדין.