ת"א 13608-12-19

תקציר

פסק דין זה דן בהיקף הגניבה שביצע הנתבע 1, אשר הועסק על ידי התובעים וניצל קשיש, עיוור וניצול שואה, וגנב ממנו סכומי כסף ניכרים במשך כשלוש שנים. התובעים ביקשו להוכיח כי הסכום שנגנב גבוה מהמקובל בהליך הפלילי, מה שהביא להרשעת הנאשם ולעונש של ארבע שנות מאסר וקנס של 250,000 ₪. בית המשפט האזרחי התיר זאת, וקבע כי התובעים יכולים להציג ראיות הסותרות את ממצאי בית המשפט הפלילי, שכן הם לא היו צד לאותו הליך. השופט פירט את שיטות חישוב הסכום שנגנב על ידי התובעים והנתבעים, ומצא כי שתיהן אינן מדויקות אך נוטות להערכת התובעים. השופט פירט גם את טענות הנתבע כי חלק מהכספים שנמשכו מחשבונותיו של המנוח נועדו להוצאותיו, ומצא כי הן אינן אמינות וסותרות את דפי החשבון. השופטת בחרה לבסס את החישוב על ההפרש בהוצאות החודשיות הממוצעות לפני ובמהלך העסקתו של הנתבע. השופטת שקלה גם ראיות נוספות, בהן הסכם בין התובעים לנתבעים המודה בגניבה בסך 500 אלף שקל - מיליון שקל, וחקירת המשטרה את המנוח ומצאה כי הסכום הכולל שנגנב עמד על 730 אלף שקל. לאחר התחשבות בחלק מהכספים שהוחזרו לחשבונותיו של המנוח, הגיע השופט למסקנה כי הסכום הכולל שנגנב עומד על 456,019 ₪. לאחר מכן קבע השופט כי יש לנכות מסכום זה את הפיצוי בסך 250,000 ₪ שנפסק לתובעים בתיק הפלילי, והותיר את הנתבעת 1 חייבת בתשלום לתובעים סך של 206,019 ₪, בנוסף להפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה. באשר לנאשם 2 דחתה השופטת את התביעה נגדם, ולא מצאה כל ראיה למעורבותם או לתועלתם מהגניבה, למרות שמצאה את התנהגותם באי נוחות. השופט הורה לנתבע 1 לשאת במלוא הוצאות המשפט של התובעים, לרבות שכר טרחה בסך 35,000 ₪, ואילו הנתבע 2 לא יידרש לשלם הוצאות למרות התביעה שנדחתה.