עמ"נ 180/03

תקציר

ועדת הערר המחוזית-מחוזית מרכז קבעה כי מקרקעי המערערים בראש העין אינם זכאים לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, שכן הם אינם בגדר תכנית פוגעת לכביש חוצה ישראל, ואף אינם גובלים בו. המערערים ערערו על החלטה זו, וטענו כי יש לפרש את המונח "קרקע גובלת" בסעיף 197 באופן רחב כך שיכלול גם את אדמותיהם, הסמוכות לתכנית, וכי פרשנות מצמצמת תהיה בלתי צודקת ובלתי סבירה. עוד טענו כי אדמותיהם נופלות בגדר החריגים שנקבעו בפסק דין ויטנר למקרים שבהם שטח פתוח צר או כביש קוטע את הקשר הפיזי בין התכנית לקרקע. המשיב מס' 1 טען, כי מקרקעי המערערים אינם משיקים פיזית לתכנית ומופרדים על ידי חסמים פיזיים ותכנוניים. המשיב מס' 2 טען כי המונח "גבול" מחייב זיקה פיזית, וכי כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 197 היא להגביל את מעגל הזכאים לפיצויים. שופט בית המשפט העליון הסכים עם המשיבים כי פרשנות מצמצמת של סעיף 197 ראויה, וכי מקרקעי המערערים אינם גובלים פיזית בתכנית ואינם נופלים בגדר חריגי ויטנר. זאת ועוד, דחה השופט את הטענה כי יש להחיל את סעיף 200 לחוק התכנון והבניה על פרשנות סעיף 197, שכן הוא אינו מביא בחשבון את כל האינטרסים הכרוכים בכך. לבסוף, השופט הבחין בין סעיף 197 לבין היטל השבחה בסעיף 2 לתוספת השלישית לחוק, וקבע כי אין לפרש את שתי ההוראות באופן סימטרי. משכך, הערעור נדחה, והמערערים חויבו לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.