ע"א 397/58

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנות סעיף בפוליסת ביטוח נזקי מעביד. הפוליסה, שהנפיקה חברת הביטוח המערערת למשיבים, חייבה את המשיבים לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת תאונות ומחלות במפעלם. המקרה נבע מתאונה בה היה מעורב עובד, אשר תבע את המשיבים וזכה בפסק דין לטובתו. המשיבים, מצידם, שלחו הודעת צד ג' לחברת הביטוח המערערת, דבר שהוביל לסכסוך משפטי ביניהם. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבים והורה לחברת הביטוח לפצות אותם בסכום פסק הדין. עם זאת, ערכאת הערעור לא הסכימה והשאירה בצד את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניינו של המערער. ערכאת הערעור התמקדה בסעיף 3 לפוליסה, אשר הטיל על המשיבים חובה לנקוט זהירות סבירה למניעת תאונות. לא הייתה מחלוקת כי המשיבים התרשלו כלפי עובדיהם, אך השאלה הייתה האם רשלנות זו פוטרת את חברת הביטוח מאחריות. בית הדין הבהיר כי אופי הרשלנות כלפי עובד שונה מזה כלפי חברת הביטוח. היא פירשה את סעיף 3 כהוראה סבירה והכרחית, שלא נועדה להתרוקן ממשמעותה. טענת המשיבים כי הביטוח צריך לכסות את כל הנזקים הרשלניים לא התקבלה, שכן יש בה כדי לבטל את תכלית הסעיף. בית המשפט הוסיף ובחן את חובתם של המשיבים כלפי חברת הביטוח ומצא כי לא נקטו באמצעי הזהירות הסבירים הנדרשים. למרות אזהרות מפקח משרד העבודה וידיעת הסכנה הכרוכה במכונותיהם, לא נקטו המשיבים אמצעי בטיחות נאותים. התקנת ידיות, שהוזמנו אך טרם הותקנו, לא נחשבה לאמצעי זהירות סביר. בית הדין הדגיש כי רשלנות המשיבים, יחד עם גורמים נוספים המצביעים על זלזול בבטיחות העובדים, היוותה אי עמידה בחובותיהם על פי הפוליסה. כתוצאה מכך, חברת הביטוח לא הייתה חייבת לפצות את המשיבים. סיכומו של דבר, הערעור התקבל, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל, תוך שהוא פוטר את חברת הביטוח מתשלום למשיבים. תחת זאת, חויבו המשיבים לשלם למערער הוצאות בסך 200 לירות.