ע"ע 37555-08-13

תקציר

המבקשת ביקשה ארכת מועד לערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה. המבקש לא חלק על כך שערעורו הוגש מחוץ למגבלת הזמן הקבועה בחוק, ולכן היה עליו להוכיח "טעם מיוחד" כדי להצדיק הארכה. המבקש טען כי המשיב אינו יכול להסתמך על סופיות הדיון, וכי סיכויי הערעור מהווים סיבה מיוחדת לשיהוי. עם זאת, המכתבים שנשלחו למשיב והודיעו על כוונתו לערער נשלחו לאחר המועד האחרון, כלומר המשיב היה רשאי להסתמך על סופיות הדיון. המבקש לא סיפק סיבות אחרות לעיכוב. אשר לסיכויי ההצלחה של הערעור, טען המבקש כי שגה בית משפט קמא טעות בוטה בכך שהורה להם לשלם למשיב דמי חופשה בגין 43 ימי חופשה שלא נוצלו. המבקש טען כי המשיב ניצל את כל ימי חופשתו למעט שניים, והציג מספר ראיות לתמיכה בטענה זו. עם זאת, השופט מצא כי המבקש לא ניהל פנקס חופשות, והראיות שהוצגו אינן מספיקות כדי להוכיח שהמשיב ניצל את ימי החופשה המדוברים. זאת ועוד, טענת המשיב כי לא קיבל החזר הוצאות נסיעה בששת החודשים האחרונים להעסקתו נתמכה על ידי בית משפט קמא, אשר מצא כי סביר להניח שהמבקש ניסה להתחמק מתשלום הוצאות אלה. השופט הגיע למסקנה כי המבקש לא הוכיח כל סיכוי להצליח בערעור, וכי פסק דינו של בית משפט קמא היה מבוסס. מאחר שהמבקש לא סיפק "סיבה מיוחדת" לעיכוב, ולא היו לו סיכויי הצלחה בערעור, נדחתה הבקשה להארכת מועד לערעור. המבקש חויב לשלם את הוצאות המשיב, בסך 1,500 ₪, בתוך 30 יום.