עת"מ 5003-07-22

תקציר

העותרת חכרה קרקע ציבורית מהמועצה המקומית המשיבה וטענה כי אין לחייבה בהיטלים שכן הם אינם הבעלים של הנכס. המועצה המקומית טענה כי כחוכר של מקרקעי ציבור, העותר הוא החייב הנכון. השופט הסכים עם עמדת המועצה המקומית, תוך שהוא מצטט את החוקים הרלוונטיים. עוד נטען בעתירה כי המועצה המקומית לא ביצעה כל עבודה הקשורה לרכושם כדי להצדיק את ההיטלים. השופט חלק על כך, וקבע כי רכושו של העותר גובל בעבודות שביצעה המועצה, ודרישת הזיקה המינימלית מתקיימת. יתר על כן, השופט מצא כי למועצה יש זכות לחייב את העותר באמצעות שלושה חוקי עזר רלוונטיים. העותר טען כי נפלו פגמים רבים בדרישת התשלום, אך השופט דחה טענות אלה וקבע כי דרישת התשלום הוכנה כדין ובהתאם לתקנון המועצה. כל הפרטים החסרים בדרישת התשלום תוקנו במהלך המשפט ונמצאו ממילא לא מהותיים. השופט דחה גם את טענות העותר כי המועצה לא קיבלה החלטה כדין על ביצוע העבודות ופעלה בניגוד לחובת המינהל התקין. גם טענת העותרים כי התנהלות המועצה לאורך השנים מנעה מהם לדרוש תשלום כעת לא צלחה, שכן השופט לא מצא חוסר תום לב מצד המועצה ולא שינוי נסיבות. עוד קבע השופט כי שטח הנכס של העותרת הוא 2,550 מ"ר והורה למועצה לתקן את דרישת התשלום בהתאם. לבסוף הורה השופט לעותר לשלם את הוצאות המועצה בגין העתירה, שנקבעו על סך של 25,000 ₪.