ת"א 2949-06-17

תקציר

פסק הדין מקבל את תביעת התובע במלואה ומורה לנתבעים לסלק את עצמם ואת כל אדם, חפץ או בעל חיים מהמקרקעין הנדונים ולהחזירם לתובע ללא כל שעבודים בתוך מועד מוגדר. לחילופין, התובע יוכל לבצע את הפינוי בעצמו על חשבון הנתבעים. השופט גם מוציא צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים או מי מטעמם לעקל או להשתמש בקרקע בכל דרך שהיא בעתיד. התובע רשאי לתבוע את הנתבעים בדמי שימוש הולמים, אך בנסיבות העניין השופט ממליץ לתובע שלא לעשות כן אם הנתבעים יפנו את הקרקע כפי שהורו לו. בנוסף, הנתבעים חויבו לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ בתוך 30 יום. פסק הדין מפרט את הנימוקים להחלטות אלה. ראשית, על הבעלות במקרקעין המדוברים, הרשומים על שם מדינת ישראל, אין עוררין על סמך מסמכי הרישום שסופקו, לפי סעיף 125 לחוק המקרקעין. לפיכך, רשאי התובע לדרוש את פינוי הנתבעים, תוך העברת נטל ההוכחה אל הנתבעים. טענות הנתבעים בדבר תרמית בהליכי הפשרה וזיהוי הקרקע נדחות. טענת המרמה הייתה צריכה להיות מובאת בנפרד ובתחום שיפוט אחר, והיא לא נתמכה בשום ראיה. אשר לזיהוי הקרקע, התובע הביא ראיות מספיקות, לרבות דו"ח מודד, כדי להוכיח כי מתחם הפלישה נמצא בתוך הקרקע הרשומה, בעוד הנתבעים לא יכלו לספק כל ראיה נגדית. שנית, השופטת דוחה את טענת ההתיישנות של הנתבעים, שכן הם לא הביאו ראיות לכך שאביהם המנוח החזיק במקרקעין לתקופות הנדרשות. הקרקע נרשמה כרכוש המדינה בשנות התשעים, ועדויות הנאשמים סתרו זו את זו ולא התבססו על ידע אישי. בנוסף, גם אם התקיימה תקופת ההחזקה הנדרשת, על החזקה להיות פגיעה בזכויות הבעלים, והחזקת הנתבעים לא קיימה תנאי זה. שלישית, השופט נוקט משנה זהירות בבואו לדון בטענת השיהוי, מה גם שטענת ההתיישנות נדחתה. טענת שיהוי דורשת להראות כי השיהוי של התובע בהגשת התביעה מהווה שימוש פסול בזכות התביעה וכי מצבו של הנתבע הורע עקב השיהוי. הנתבעים לא הביאו כל ראיה להחמרה במצב או לכך שהתובעת ויתרה על זכויותיה. יתר על כן, האינטרס הציבורי בהגנה על אדמות המדינה גובר על כל טענת שיהוי, מה גם שסביר לצפות שהמדינה תבחין בכל פגיעה באדמותיה. לבסוף, השופט מוותר בנקל על טענת הנתבעים לסמכות בלתי חוזרת, שכן היא הועלתה לראשונה בסיכומים וחסרת שחר. טענה זו סותרת את טענותיהם האחרות של הנתבעים ומרמזת על הסכמת התובע לשימוש בקרקע, שלא נתמכה בראיות כלשהן לתשלום עבור השימוש בה. הימנעותה ושתיקתה של המדינה אינן יכולות להתפרש כסמכות בלתי חוזרת. ככלל, אין די בטענות ההגנה כדי לגבור על זכותו של התובע בקרקע, והשופט מורה על הסעדים המפורטים לטובת התובע.