עמ"נ 11555-12-20

תקציר

המערערת, חברת נדל"ן, ביקשה היתר להריסה ובנייה מחדש של מבנה מגורים בהרצליה מכוח תמ"א 38, המאפשרת תוספת קומות לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה. החברה שמה לה למטרה להוסיף שלוש וחצי קומות מעל הבניין המקורי, מעבר לשתיים וחצי הקומות המותרות בתמ"א 38. בעוד שוועדת התכנון המקומית הרצליה אישרה את ההיתר, היא הטילה היטל השבחה על הקומה הנוספת שאינה מכוסה בתמ"א 38. המערערת ערערה על היטל זה, וטענה כי הזכות להוסיף את הרצפה מקורה בתמ"א 38 ולכן יש לפטור אותה מההיטל. עם זאת, ועדת הערר לתכנון ובנייה דחתה את הערר וקבעה כי הזכויות בקומה הנוספת מוקנות מכוח תמ"א 2213, המתאימה את תמ"א 38 לתנאים המקומיים, ולא ישירות לפי תמ"א 38 עצמה. ועדת הערר קבעה כי זכויות הבנייה לפי תמ"א 38 אינן מוקנות ונתונות לשיקול דעתה של הוועדה המקומית, ולכן הקומה הנוספת אינה זכאית לפטור מהיטל השבחה. המערערת טענה כי זכויות בלתי מנוצלות לפי תמ"א 38 צריכות לכסות את הקומה הנוספת, אך הוועדה שמרה על ההיטל וקבעה כי תכנית 2213 ולא תמ"א 38 היא מקור הזכויות בקומה הנוספת. בית המשפט לעניינים מנהליים אישר החלטה זו, בקובעו כי על המערערת לשלם את ההיטל מאחר והזכויות שנוצלו אכן נגזרו מתכנית 2213. משכך, נדחה הערעור, והמערער חויב בהוצאות משפט.