עמ"נ 48391-11-20

תקציר

פסק הדין דן בערעורים על תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בשל נזק שנגרם על ידי תכנית הפוגעת בקרקע. הדיון נסוב סביב שתי שאלות עיקריות: האחת, האם הנזק שנגרם למקרקעין נופל בגדרו של סעיף 197 לחוק, והשנייה, חישוב הפיצויים להם זכאי הנפגע. בית המשפט מבהיר את מהות הנזק, מבחין בין נזק ישיר ועקיף למקרקעין ומסביר את הדרישות לכל אחד מהם. נאמר כי נזק עקיף הוא גם בר פיצוי, בתנאי שהוא נגרם על ידי התוכנית. באשר לחישוב הפיצויים, קובע בית המשפט כי יש ליישם את שיטת ההשוואה להערכת הנזק, תוך השוואת שווי הקרקע לפני התכנית הפוגעת ולאחריה. פסק הדין מתייחס גם למינוי שמאי מכריע ולהיקף התערבותה של ועדת הערר בהחלטתו, וקובע כי הוועדה נוטה לאמץ את חוות דעתו של השמאי אלא אם נפלה טעות מהותית או פגם חמור, ונטל ההוכחה מוטל על הצד המערער על החלטת השמאי. בית המשפט דן בפטור מפיצויים לפי סעיף 200 לחוק, ומדגיש כי מדובר בחריג שיש לפרשו בצמצום, הדורש שלושה יסודות מצטברים: התכנית נופלת בגדרו של סעיף 200, הנזק הוא בטווח סביר, ואין זה צודק לשלם פיצויים. בית המשפט מגיע למסקנה כי לא נפל פגם בהחלטות ועדת הערר המצדיק התערבות. הנחיות הוועדה לשמאים המכריעים נמצאו עולות בקנה אחד עם החוק, והערכות השמאים נחשבות סבירות. כמו כן, ערעורה של הוועדה המקומית לקבלת פטור לפי סעיף 200 נדחה בשל אי הגשת בקשה מנומקת כראוי. לפיכך, שני הערעורים נדחים, וכל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.