ע"א 327/85

תקציר

עניינו של תיק נסוב סביב הסכם חכירה לחלקת מקרקעין ברמת גן בין המערערת לבין הקרן הקיימת לישראל (המשיבה). המערערת, שרכשה את החכירה, ערערה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעניין פרשנות הסכם החכירה, ובפרט ההוראות הנוגעות לדמי החכירה. בית המשפט העליון הכריע בשתי סוגיות מרכזיות: עיתוי העלאת דמי החכירה וקביעת דמי החכירה המעודכנים. באשר לסוגיה הראשונה, קבע בית המשפט כי יש לדרוש את העלאת דמי החכירה תוך זמן סביר ממועד ההסכמה להעברת הזכויות, כאשר עדיף שהדרישה תיעשה מאוחר ככל האפשר. במקרה זה, הדרישה נעשתה תוך זמן סביר. בסוגיה השנייה, פירש בית המשפט את הסכם השכירות כקובע קשר מהותי בין שווי הנכס לבין דמי החכירה. שיעור דמי החכירה החדשים צריך להתבסס על התעריפים הנהוגים על ידי המשכיר עבור נכסים מאותו סוג, שהושכרו לאחרונה או עברו שומה חדשה. בעוד שהמשיבה מחויבת לתעריפים אלה, עליהם לשקף את ערכו הנוכחי של הנכס, ולא להיות מוגבלים לשיעורי שכירות היסטוריים. הצגת שיעורי החכירה לנכס שכן לא נחשבה כראיה מספקת לתעריפים הנהוגים על ידי המשיב. משכך, דחה בית המשפט העליון את הערעור, אישר את החלטת בית המשפט המחוזי וקבע כי דרישת המשיב לדמי חכירה שנתיים בסך 18,241 ₪ מוצדקת.