עמ"ש 8293-09-20

תקציר

התיק נסוב סביב בקשתם של אישה ובעלה להשתמש בביציות מוקפאות של בת דודתה המנוחה. הביציות נלקחו מגופה של בת הדודה במהלך הטיפול במחלה קשה, מתוך כוונה לשמר את פוריותה. בת הדודה נפטרה מבלי שהותירה אחריה ילדים, והמערערים - משפחתה של האישה - ביקשו להשתמש בביציות שלה כדי להגשים את רצונה הנטען להביא ילדים לעולם, גם לאחר מותה. בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון דחה תחילה את הבקשה, והוביל את המערערים להגיש ערעור. המערערת העיקרית, שראתה בבת דודתה של המנוחה אחות, טענה כי הבטיחה לאחרון כי תסייע לה להביא ילדים לעולם אם לא תוכל לעשות כן בעצמה בשל מחלתה. המערערים ביקשו להפרות את הביציות בזרעו של הבעל ולהשתילם ברחם האישה, בתקווה לשאת את הילד עד הסוף. הם נתמכו במאמץ זה על ידי הוריו של המנוח. עם זאת, המדינה, שיוצגה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, התנגדה לבקשה בטענה כי התנאים הקבועים בחוק לשימוש בביציות לא התקיימו, ולא הייתה הסכמה מפורשת של המנוחה לשימוש בביציות שלה לאחר המוות. החלטת בית המשפט, שנכתבה על ידי השופט צבי ויצמן ואליה הצטרפו השופטות ורדה פלאוט ומיכל ברנט, בחנה בקפידה את ההיבטים המשפטיים והאתיים של התיק. בית המשפט קבע כי השימוש בביציות של אישה שנפטרה, למטרות הולדה, כפוף לתקנות מחמירות, המחייבות הסכמה מפורשת בכתב של המנוח. פסק הדין דן בהרחבה בחוקים החלים, לרבות תקנות בריאות העם וחוק תרומת ביציות, והדגיש כי הוראותיו של האחרון מגבילות את השתלת הביציות למקרים בהם יש לנתרמת צורך רפואי. מאחר שהאישה המערערת יכלה להרות באמצעות ביציותיה שלה, החוק לא תמך בבקשתה. יתר על כן, פסק הדין התעמק בסוגיית קביעת רצונו של המנוח, וציין כי יש להוכיחם במפורש ולא על סמך הנחות או השערות. בית המשפט מצא כי טופסי ההסכמה של המנוחה ועדויות המערערים לא הביאו ראיה ברורה לרצונה להשתמש בביציות שלה לאחר מותה. השופטים התרשמו מכנותם של המערערים ומהקשרים המשפחתיים החזקים, אך היעדר ראיות קונקרטיות לא הותיר להם ברירה אלא לדחות את הערעור. ההחלטה הדגישה את הצורך בהתערבות חקיקתית כדי להדביק את ההתקדמות הרפואית בתחום זה. לפיכך, הערעור נדחה, והותיר את בקשת המערערים ללא מענה.