עב"ל 10131-10-12

תקציר

פסק הדין במקרה זה נסוב סביב פרשנות המונח "בני זוג" כהגדרתו בסעיף 4(א) לחוק הבטחת הכנסה, הקובע זכאות להטבות. החוק רואה בבני זוג יחידה כלכלית משותפת, ומכאן משתמע כי שני הפרטים תורמים להכנסות משק הבית וחולקים באחריות הכספית. לפיכך, הכנסתם המשותפת נלקחת בחשבון בעת הערכת הזכאות לגמלה. עם זאת, תקנה 7 מציגה חריג לכלל זה, הקובע כי אם בני זוג אינם מנהלים משק בית משותף ואחד מהם חייב בתשלום מזונות אך אינו עושה כן, תיבחן זכאותו של כל אחד מבני הזוג לגמלאות לגופו. במקרה הנוכחי טען המערער, שהוא נשוי אך פרוד מאשתו, כי אין לראות בהם "בני זוג" לפי חוק הבטחת הכנסה בשל היעדר משק בית משותף. לעומת זאת, המוסד לביטוח לאומי ("המוסד") טען כי די ברישום הנישואין הפורמלי שלהם כדי לסווגם כבני זוג. בית המשפט הסכים עם המערערת והדגיש כי תכלית החוק היא חברתית-כלכלית וממוקדת בעיקר בניהול משותף של משק הבית. נמצא כי למרות שהתגוררו תחת אותה קורת גג, למערער ולאשתו לא הייתה שותפות כלכלית משמעותית והם ניהלו חיים נפרדים בכל הנוגע להוצאות אישיות. הסדר המגורים המשותף ביניהם, שהונע על ידי כורח כלכלי, לא היווה משק בית משותף. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי ניתן להפריך את חזקת משק הבית המשותף בין זוגות נשואים, ואכן כך היה המקרה כאן. מזכר ההבנות של בני הזוג, המפרט את הסדרי המגורים הנפרדים שלהם, תמך בטענת המערערת. מאחר שלא הייתה מחלוקת על תשתית עובדתית זו, הסתמך עליה בית המשפט, ולא נתן מקום לטענתו החדשה של המוסד בשלב הערעור כי הם אכן חולקים משק בית משותף. בסופו של דבר, השופטים הצטרפו להחלטת בית המשפט המחוזי, וקבעו כי אין לראות במערער ובאשתו "בני זוג" לפי חוק הבטחת הכנסה. לפיכך, יש לבחון את זכאותו של המערער לגמלאות בנפרד מאשתו. הערעור נדחה, והמוסד חויב לשלם למערער שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪.