ת"א 34765-01-18

תקציר

בעל חלקת קרקע בשדרות ירושלים, תל אביב-יפו, המכונה חלקה 76 בגוש 7045, הגיש תביעה לסילוק הנתבע מהקרקע. התובעת, שהיא רשות ציבורית, טענה כי הנתבעת פלשה לקרקע שלא כדין בסוף שנות ה-80 ומאז היא תופסת אותה ללא כל זכות חוקית. בעלי הדין ניהלו משא ומתן ליישוב הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, אך לא הצליחו להגיע להסכמה. הנתבע טען כי הוא דייר מוגן, לאחר שרכש את הנכס באמצעות הסכם שכירות מוגן ותשלומי מפתח. עוד טען כי יש להכיר בו כבעל רישיון בלתי חוזר לתפוס את הקרקע. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי החזקתו של הנתבע במקרקעין מקורה בפלישה, כפי שהודה הנתבע במספר מכתבים. הראיות הראו כי הנתבע פלש לנכס בשנת 1984 או בסמוך לאותה תקופה ולא סיפק הסבר ברור וקוהרנטי לגרסתו לאירועים. בית המשפט דחה את טענת הנתבע כי הוא דייר מוגן, וקבע כי לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענתו. הסכם השכירות המוגנת שנתן הנתבע לא היה רלוונטי לנכס ולא ביסס את זכות הדיירות המוגנת שלו. בית המשפט דחה גם את הטענה כי הנתבע החזיק ברישיון בלתי חוזר, שכן לא ניתנה לנתבעת רשות מפורשת לתפוס את הקרקע, שהיא רכוש הציבור. השופט הורה לנתבעת לפנות את הקרקע ולהחזירה לחזקת התובע עד ליום 15.11.21. כמו כן חויב הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. פסק הדין הדגיש את האינטרס הציבורי בהגנה על נכסי ציבור מפני פלישה ואת חשיבותם של ההליכים המשפטיים האיטיים לעיתים של המדינה. נמצא כי הנתבע תרם תרומה משמעותית לנזק הראייתי לו טען בכך שלא פעל בשקידה בהליכים משפטיים קודמים ובהעלאת טענות סותרות ומורחבות.