ת"א 50402-12-18

תקציר

התובע, צעיר בן 20 שנפגע בתאונת דרכים, הגיש תביעה בגין נזקי גוף נגד הנתבע לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. התאונה הותירה את התובע עם פציעות מרובות, שהצריכו מספר ניתוחים ואשפוז ממושך. התובעת סבלה מחתכים עמוקים, שברים וחבלות באיבריה הפנימיים. היא אושפזה במשך כמעט שלושה חודשים והמשיכה לקבל טיפול רפואי גם לאחר שחרורה. בית המשפט מינה שלושה מומחים שהעריכו את נכותו הרפואית של התובע. על פי הערכותיהם, לתובע נכות רפואית משוקללת של קרוב ל-60%. עיקר המחלוקות בין הצדדים נסובו סביב שאלת השכר הראוי שעליו יש לבסס את חישובי הפסדיה הכלכליים של התובעת, שיעור הפגיעה בכושר השתכרותה והיקף נזקיה בגין כאב וסבל, עזרה, ניידות והוצאות רפואיות. באשר לבסיס השכר המתאים, קבע בית המשפט כי שכרה של התובעת לפני התאונה בסך 4,300 ש"ח לחודש הוא הנתון המתאים לשימוש, למעט בתום תקופת אי הכושר, שם שכר של 10,000 ש"ח לחודש היה סביר יותר. בית המשפט העריך את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת ב-50%, בשל נכותה הרפואית האורתופדית, הפסיכיאטרית והפלסטית. בית המשפט בחן את טענות הצדדים לגבי משך תקופת אי הכושר של התובע וקבע כי תקופה של 18 חודשים היא סבירה. הנתבע חויב לפצות את התובע בגין נזקים שונים, לרבות הפסדי שכר ופנסיה, עזרה, ניידות, הוצאות רפואיות וכאב וסבל. פיצוי זה הסתכם בכ-2.4 מיליון שקל, לאחר ביצוע הניכויים המוסכמים, וכולל שכר טרחת עורך דין של קצת יותר מ-15%. כמו כן חויב הנתבע לשלם לתובע את יתרת הפיצויים בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.