ת"א 22770-05-13

תקציר

התובע, שנפגע בתאונת דרכים בגיל 14, הגיש תביעת נזיקין לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נגד מבטחת הרכב. התביעה הוגשה כאשר התובע היה בן 24, סמוך לתום תקופת ההתיישנות. המבטחת הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה משום שהנהג לא צוין כנתבע, כנדרש בחוק. לאחר מכן ביקש התובע לצרף את הנהג כנתבע אך בהמשך חזר בו מבקשה זו בשל התיישנות. המבטחת הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה בעילה של חוסר עילה וחוסר יריבות בין התובע לנתבע. בית המשפט הסכים עם טענות הנתבע ודחה את התביעה. בית המשפט קבע, כי הדרישה לנקוב בשמו של המבוטח או הנהג כנתבע היא דרישה מהותית, וכי לתובע היה די והותר זמן לברר את פרטי הנתבעים הדרושים בטרם תסתיים תקופת ההתיישנות. זאת ועוד, נדחו טענות התובעת כי המבטחת הנתבעת לא מסרה את פרטי המבוטח או הנהג, שכן על התובעת מוטלת האחריות לאסוף מידע זה טרם הגשת התביעה. בנוסף, ציין בית המשפט כי תיקון התביעה יגרום לפגיעה בנתבע בשל התיישנות, וכי התובע לא פעל בשקידה במימוש התביעה. בסיכומו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה כי התביעה כנגד הנהג ו/או המבוטח התיישנה ולא ניתן לתקנה, מה שהוביל לדחיית התביעה כנגד המבטחת הנתבעת.