בש"פ 1478/20

תקציר

פסק הדין עוסק במקרה מורכב בו הוטל על המבקש, אב, לפי פקודת ביזיון בית המשפט בגין השפעה על בנו לסרב גט, תוך גרימת נזק מופרז למשיב, אשתו המנוכרת של הבן. בתי המשפט דחו שוב ושוב את טענות האב כי הוא הוחלף שלא בצדק מעד לבעל דין וכי פסק הדין ניתן "בהיעדר הגנה". הן בתי הדין האזוריים והן בתי הדין הרבניים הגדולים מצאו ראיות משמעותיות לכך שהאב היה הכוח העיקרי מאחורי סירובו של בנו, לאחר שהשפיע על בנו לשמור על עמדתו לגבי אי מתן גט. למרות זאת, הוא לא הציג ראיות משכנעות להפרכת השפעתו או נקט פעולה משמעותית כלשהי כדי לשכנע את בנו אחרת. בתי המשפט הבטיחו הגינות פרוצדורלית בכך שהציעו הזדמנויות חוזרות ונשנות להתייחס לטענות אלה, אך האב המשיך בהתנהגותו מבלי להוכיח מאמצים אמיתיים לפתור את ההפרה. פסק הדין הדגיש את החשיבות של אכיפת צווים שיפוטיים לא רק לצורך ציות פרטני אלא גם לשמירה על אינטרסים ציבוריים רחבים יותר, בעיקר במקרים של סרבנות גט. בית המשפט הכיר בשימוש החריג בסנקציה של ביזיון בית המשפט כלפי בן משפחה שאינו צד ישיר להליך העיקרי. עם זאת, בהתחשב בתפקידו המשמעותי, צעד זה נחשב ראוי. ההקשר הרחב יותר נגע באחריות החברתית והמשפטית לטפל במצבים שבהם נשים מעוגנות באופן בלתי הוגן בנישואין בשל ניצול הדתי. המסקנה אישרה כי האחריות לציית לבנו ולהשפיע עליו מוטלת כולה על האב, והדגישה מחויבות חברתית לתקן מצבים בלתי צודקים שבהם חירותם של פרטים נשללת.