דב"ע לד/3 - 7

תקציר

במקרה הנוגע לפנסיה של עובדי מדינה, הסוגיה המרכזית התמקדה בשאלה האם "תוספת הערנות המבצעית" המשולמת לשוטרים צריכה להיחשב כחלק מ"שכרם הקובע" לפי חוק הגמלאות. בית המשפט נדרש להכריע האם תשלומים אלה, שניתנו מאז שנת 1969 והסתכמו ב-205 ל"י בחודש בעת פרישה, הם תוספות שכר קבועות. הממונה על הגמלאות החריג אותן מחישוב השכר לפנסיה, בטענה שהן לא הוכרו כ"תוספות קבועות" על ידי הממשלה. מנגד, הגמלאי טען כי תשלום זה הוא חלק מהשכר הרגיל. בית המשפט הדגיש כי "קביעת שכר" כוללת שיעור שכר ותוספות קבועות, ומכאן משתמע רק תוספות שהוכרו במפורש כקבועות על ידי ספירת הממשלה. הוא הדגיש את המשמעות הרגילה של "שכר", והציע היבטי שכר אופייניים בהכללותיו. בית המשפט בחן פסיקות קודמות ונימק זאת בכך שתשלומי הערנות המבצעית אינם עומדים בתנאים האופייניים של תוספות, שכן הם הוצמדו לדרגה ללא קשר לתפקיד. למרות שבתחילה סברו כי מדובר ב"תוספת" ולא בשכר, בית המשפט הכיר בפעולות הממשלה שהכיר בחלק מהן כקבועות. הממשלה פעלה משיקולים סותרים, וציינה את התשלום המקיף כיוצר חוסר איזון בפרישה. למרות ההכרה בתוספת הערנות המבצעית כמרכיב נוסף בגין גמול שעות נוספות, רק שני שלישים הוכרו כקבועים, ללא הסדרי ביניים נדרשים. כך, הערעור הביא להתאמת שכרו הקבוע של הגמלאי על פי החוק כך שיכלול שיעור זה של תוספת ערנות, תוך הדגשת הצורך בפנסיה כך שתשקף את רמות ההכנסה לפני החזר.