ע"א 3055/05

תקציר

הערעור בפני בית המשפט מעלה שתי שאלות משפטיות הנוגעות לתביעה כספית ולתקופת ההתיישנות. ראשית, האם הגשת בקשה למימוש משכון מהווה "תביעה" לפי חוק ההתיישנות ועוצרת את השעון לתביעה הכספית. שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא שלילית, האם הגשת התנגדות להליכי המימוש הופכת ל"תביעה" ומפסיקה את תקופת ההתיישנות של התביעה הכספית. עילת התביעה כנגד המשיבים קמה ביום 22.3.94, עת דרש הבנק פירעון מיידי של הלוואה. חלפו למעלה משבע שנים בין עילת התביעה לבין הגשת התביעה הכספית, והפכו אותה למיושנת לפי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות. הבנק טען כי יש להקפיא את תקופת ההתיישנות בהליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליך מימוש המשכון וההתנגדות להליכי המימוש. עם זאת, בית המשפט מצא כי הליך ההוצאה לפועל, לרבות הן הבקשה למימוש והן ההתנגדות, הוא הליך מינהלי ולא "תביעה" כהגדרתה בחוק ההתיישנות. לכן, זה לא עוצר את שעון ההתיישנות. בנוסף, התנאי בסעיף 15 לחוק, לפיו יש לדחות את התביעה הראשונית, אינו מתקיים במקרה זה, שכן הליכי ההוצאה לפועל לא נדחו ולא הסתיימו. פרשנותו של בית המשפט עולה בקנה אחד עם תכליות חוק ההתיישנות, ומבטיחה את זכותו של החייב להגנה במועד ולידיעה על מצב התביעות נגדו. הקפאת תקופת ההתיישנות בהליכי הוצאה לפועל עלולה להכביד יתר על המידה על החייבים. חוות דעתו המקיפה של השופט ד"ר ורדי נתמכת על ידי השופטים שנלר ולבכר שרון. אשר על כן, הערעור נדחה, והבנק חויב לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין.