בד"א 38/20

תקציר

פסק הדין עוסק בתלונה שהגישה נגד עו"ד מירב אדטו גולדנברג על ידי אחת מלקוחותיה, גבי דינה וייס אסלטי, בגין הפרה לכאורה של כללי האתיקה המקצועית על ידי גולדנברג. אסלטי האשימה את גולדנברג בכך שלא העבירה כספים שנגבו עבורה וניכתה שלא כדין את שכר טרחתה ללא הסכמתה המפורשת של אסלטי. התלונה פירטה חוסר שקיפות בנוגע לשכר טרחתה של גולדנברג ולהתנהלותה בתיק גבייה, מה שהוביל את אסלטי להגיש תלונה משמעתית. גולדנברג הכחיש את רוב הטענות, אך הודה כי לא היה לו הסכם שכר טרחה כתוב עם אסלטי. לטענתה, היה הסכם בעל פה על עמלה של 15%, שתנוכה מהכספים שנגבו בתיק ההוצאה לפועל. בית הדין המשמעתי המחוזי זיכה את גולדנברג מכל אשמה, ומתח עליה ביקורת על כך שלא היה לה הסכם כתוב אך קיבלה את גרסתה לאירועים. אסלטי ערער וטען כי הערכאה הנמוכה יותר שגתה בכך שלא מצאה את גולדנברג אשם בהפרות האתיות לכאורה. ערכאת הערעור, שיוצגה על ידי עו"ד דן מור ועו"ד אורי חן, הסכימה עם אסלטי וקבעה כי גרסתה של גולדנברג אינה אמינה וכי היא לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיה. מור וחן הדגישו כי התנהלותה של גולדנברג, לרבות אי דיווחה על הכספים שנגבו והתחמקותה במהלך הליך הערעור, אינה עולה בקנה אחד עם חובותיה המקצועיות. בית המשפט לערעורים הגיע למסקנה כי גולדנברג ביצעה מספר עבירות אתיות, ובהן שליחת ידה לכספי לקוחות, אי מסירת דו"ח כספי ואי שמירה על כבודה המקצועי. עם זאת, עו"ד צבי מורג, שהצטרף לחוות הדעת, הדגיש כי התנהלותה של גולדנברג לא אימצה את מעשיה, שהיו בניגוד לסטנדרטים המצופים מעורך דין. הערעור נדחה, והחלטת בית המשפט קמא לזכות את גולדנברג התקבלה. בנוסף, חויב גולדנברג בהוצאות.