ת"א 13002-02-21

תקציר

התובעים, בעלי חלקת אדמה, תבעו את תאגיד המים והביוב הנתבע על התקנת קו ביוב בשטחם ללא ידיעתם או הסכמתם. הם דרשו להסיר את קו הביוב ולפצות על נזקים שנגרמו לשימוש בקרקע ועוגמת נפש. הנתבעת טענה כי קו הביוב הותקן על ידי העירייה לפני הקמת התאגיד והועבר אליהם מאוחר יותר. בית המשפט קבע כי התובעים רכשו את הקרקע לאחר התקנת קו הביוב וכי התאגיד אינו אחראי לנוכחות הקו המקורי. על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), הרשות שהתקינה את הקו לא נדרשה לקבל את הסכמת התובעים. כמו כן, התביעה נגד התאגיד בגין קו הביוב המקורי נדחתה מאחר שהקו הותקן על ידי העירייה, שלא הייתה צד לתביעה. הצדדים הסכימו כי התאגיד העביר את קו הביוב על חשבונו, אך חלקו על הנסיבות. התובעים טענו כי נאלצו להסכים למעבר לאחר שהתאגיד התעלם מבקשותיהם וגרם לעיכוב בבנייה. עם זאת, בית המשפט מצא כי התאגיד נענה במהירות לפניית התובעים והציע פתרון, אך התובעים סירבו ובחר במקום זאת לנהל משא ומתן כושל לפתרון חלופי. בית המשפט הטיל על התובעים את האחריות לעיכוב הבנייה וקבע כי לא הוכיחו נזקים כלשהם שנבעו ממנו. עוד טענו התובעים כי הסכמתם להעתקת קו הביוב החדש ניתנה תחת מחאה ולכן אין לראות בה מחייבת. בית המשפט דחה טענה זו והסביר כי התאגיד פעל במסגרת החוק ודי בהסכמת התובעים, שניתנה לאחר שסירבו להתנגד. בנוסף, התובעים לא היו זכאים לפיצוי בגין נזק עקיף שנגרם עקב המעבר, שכן התאגיד פעל כדין ולא הייתה רשלנות או קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזקים. בסופו של דבר, השופט פסק לטובת התאגיד הנתבע, וקבע כי לתובעים אין עילת תביעה תקפה נגדם. התביעה נדחתה, והתובעים חויבו לשלם לנתבע 8,000 ₪ שכר טרחת עורך דין בתוך 30 יום.