ת"א 48230-11-20

תקציר

בית המשפט החליט לדחות על הסף את טענות התובעים נגד הנתבעים מכמה טעמים. ראשית, התביעה נדחית על כנו בשל אי הגשת התביעה על ידי התובעים בתוך תקופת ההתיישנות בת שבע השנים הקבועה בחוק. טענת התובעים כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות מהמועד שבו פסק הדין הקודם הפך למוגבל בזמן נדחית הן מהטעם הפרוצדורלי והן מהטעם המהותי. התובעים ידעו שהנתבעים חולקים על טענתם בדבר שטר ערבות, והיה עליהם לנקוט זהירות סבירה על ידי הגשת תביעה המבוססת על עילות אחרות, כגון דיני חוזים או חוק הערבות, אשר בית המשפט מוצא כעילות שונות לחלוטין מעילת השטר. טענות אלה עלו לכל המאוחר בשנת 2011, והימנעותם של התובעים מלאחד אותן יחד משמעה שהן חסומות כעת על פי חוק. שנית, גם התביעה נדחית לגופה, שכן בית המשפט אינו מוצא עילה להשתקה. בעוד שפסק הדין הקודם דחה את טענות התובעים על יסוד עילת השטר, הרי שהתביעה הנוכחית מבוססת על עילות שונות, קרי דיני החוזים ודיני הערבות. ההליכים הקודמים התמקדו אך ורק בסוגיית חתימת הנתבעים על שטר המכר, ולא כיסו את הערבות הרגילה כנטען על ידי התובעים. לפיכך, טענת הנתבעים כי עילות התביעה של התובעים חסויות תחת דוקטרינת התביעה המשפטית נדחית. התובעים בעצם מנסים להתדיין מחדש בתיק שבו הפסידו, וזו לא כוונת החוק. התובעים חויבו לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורכי דין, בסך 8,000 ₪, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.