ע"א 290/80

תקציר

פסק הדין דן בתיק משפטי מורכב בו דרשה המערערת תשלום עבור השימוש בחניון על ידי המשיב, גוף תחת "חוות החירום" במלחמת יום הכיפורים. המקרה כולל התייחסויות משפטיות רבות, כולל חוקי הקרקעות העות'מאניים שבוטלו ופקודת הנזיקין. בית המשפט העליון בחן האם עומדת למערערת זכות לתבוע דמי שימוש נאותים מכוח עקרון עשיית עושר ולא במשפט, בהינתן שהשימוש בחניון לא מנע מאחרים לחנות שכן הוא נותר ריק ברובו בשל נסיבות המלחמה. בית המשפט המחוזי דחה בעבר את התביעה, בהתחשב בכך שהמערערת פוצתה באמצעות הפחתת דמי החכירה על ידי נתיבי איילון, בעלת זכויות החכירה. עם זאת, בית המשפט העליון מצא כי למערערת תביעה תקפה להשבה בשל התעשרותו של המשיב מהשימוש בחניון, הגם שלא נגרם למערערת כל נזק. בית המשפט הבחין בין פיצוי בגין נזק לבין פיצוי בגין עשיית עושר, והדגיש כי שכר הטרחה הראוי ייקבע על בסיס טובת ההנאה שקיבל המשיב. בעוד בית המשפט התלבט האם התרחשה הסגת גבול דה פקטו, הוא הסכים בסופו של דבר כי קיימת חובה חוקית על המשיב לשלם עבור השימוש. בית המשפט העליון קבע, כי הפיצוי שהתקבל מאיילון אינו שולל את חובת המשיב לשלם עבור השימוש בנכס של המערערת. הסכום של 16,128 ל"י נקבע כדמי שימוש מתאימים, שישולמו בצירוף ריבית והצמדה. השופטים שמגר והשופט בך הציעו נקודות מבט נוספות, והדגישו כי התנהגות הצבא אינה מהווה הסגת גבול אלא משתמעת מהתחייבות חוזית לשלם עבור השימוש בנסיבות רגילות. פסק הדין מדגיש את עקרונות היסוד המשפטיים של השבה וחוזה המשתמעים מהתנהגות, ומגיע למסקנה כי למרות הפיצוי הקודם של המערערת מאיילון השימוש של המשיב חייב תשלום מכוח עקרונות של הון עצמי ועשיית עושר ולא במשפט.