עת"מ 57202-02-24

תקציר

בפסק דין זה מתייחס השופט תחילה לשאלת השיפוט, ומסכים עם המשיבים כי סמכותה של ועדת הערר לדון בערר תלויה בדחיית התנגדות העותר. התנגדות העותר נדחתה על ידי הוועדה המקומית בנימוק שהוגשה מעבר למועד האחרון. די בכך כדי שוועדת הערר תבסס את סמכותה בנושא. לגופו של עניין, פותח השופט בדחיית טענת המשיבים כי לוועדה המקומית אין סמכות להאריך את המועד האחרון להגשת התנגדויות. החוק תומך בתפיסה כי לוועדה המקומית סמכות טבועה להאריך מועדים על פי בקשות ספציפיות. לאחר מכן מחלק השופט את התקופה המדוברת לשני חלקים: עד 22 בדצמבר, אז טוען העותר כי למד על התוכנית, ומיום 22.12.2023 ועד להגשת התנגדותו בפועל ביום 15.9.2023. לראשונה, השופט מוצא כי התכנית פורסמה כדין, אך לא התקיימה הדרישה למשלוח הודעות לפי תקנה 10. טענת העותר כי לא קיבל את ההודעה נתמכת בראיות, לרבות צילום דרכונו, המעידות כי שהה מחוץ למדינה בעת מסירת ההודעה לכאורה. השופט מוצא את ראיות המשיבים בנקודה זו, שהורכבו מתצהיר מעורפל, לא משכנעות. לפיכך, הוכיח העותר כי ההודעה לא נמסרה לו, והיה מקום להאריך את המועד להגשת התנגדות עד ליום 22.12.19, אז נודע לו על התכנית. לגבי התקופה השנייה טען העותר כי הופנה על ידי הוועדה המקומית למשא ומתן עם עורך התכנית. עם זאת, השופט דוחה טענה זו, שכן העותר לא פירט מי הפנה אותו ולא סיפק כל תיעוד התומך בטענתו. השופט מציין כי ההליך התכנוני עדיין נמשך, ויש לקחת זאת בחשבון כאשר שוקלים הארכה. בסופו של דבר, השופט פוסק לטובת העותר, מקבל את הערעור ומבטל את החלטתו של המשיב מס' 1. על הוועדה המקומית לשקול מחדש את הבקשה להארכת מועד, בהנחה כי: למוסד התכנון סמכות להאריך מועדים במקרים ספציפיים, ניתן לדון בבקשה והתכנית נודעה לעותר רק ביום 12.12.2022. ההחלטה מתקבלת ללא צווים לגבי עלויות.