ה"פ 13817-05-17

תקציר

המחלוקת בין המבקשים לבין המשיבים נסובה סביב מכירת נכס בהרצליה. המבקשים, שרכשו את היחידה הדרומית של קוטג' בן שתי יחידות, טענו כי המשיבים, מוכרי הנכס, הסכימו להעניק להם זכות מעבר ביחידת המשיבים לצורך גישה ליחידתם, הן ברגל והן ברכב, וכן שימוש במקום חניה. זכות מעבר זו הייתה חיונית, שכן ליחידת המבקשים לא הייתה גישה ישירה לדרך ציבורית. המשיבים טענו כי לא נעשה הסכם כזה וכי טענות המבקשים התיישנו והוגשו בשיהוי. בית המשפט פתח בהתייחסות לטענות המקדמיות שהעלו המשיבים. היא מצאה כי התביעה אינה מיושנת שכן מדובר בזכות קניינית, שעל פי חוק ההתיישנות מתיישנת רק לאחר 25 שנה. בית המשפט דחה גם את טענת השיהוי בקובעו כי לא הוכח כי המבקשים ידעו על אי רישום זכות המעבר וכי המשיבים לא הציגו נסיבות מיוחדות המצדיקות את תחולת טענת השיהוי. לגופו של עניין, פירש בית המשפט את הסכם המכר ואת הנסיבות הסובבות אותו כדי לברר את כוונת הצדדים. נמצא כי אף שההסכם עצמו שותק בעניין זכות המעבר, הנסיבות מצביעות בבירור על כוונת הצדדים להעניק למבקשים זכות מעבר ביחידת המשיבים. הדבר ניכר בכך שליחידת המבקשים לא היה כביש גישה חוקי וכי המכירה כללה מקום חניה אליו ניתן היה להגיע רק דרך יחידת המשיבים. כמו כן, בהיתר הבנייה ליחידות צוין זכות מעבר ושטח חניה ביחידת המבקשים. עוד ציין בית המשפט כי הודאת המשיבים במתן זכות מעבר להולכי רגל, יחד עם ראיות נוספות, תומכות בטענת המבקשים. עם זאת, בית המשפט הגביל את היקף זכות המעבר להולכי רגל וכלי רכב לצורך גישה למקום החניה, ולא לגישה כללית של כלי רכב ליחידת המבקשים. הודגש כי הזכות הקניינית הקשורה לזכות מעבר זו צריכה להיות טובת הנאה, כהגדרתה בחוק המקרקעין, לטובת מקרקעי המבקשים. לסיכום, בית המשפט פסק לטובת המבקשים, והתיר להם לרשום זכות קדימה להולכי רגל ולכלי רכב, כמפורט בהיתר הבנייה. המשיבים חויבו לשאת בהוצאות המבקשים ולשתף פעולה ברישום ריבית הגמלה. פסק הדין פירט גם את השלבים למינוי כונסי נכסים ואת תחומי האחריות של שני הצדדים בהליך.